כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
אהבה שאינה תלויה בדבר
עריכה : שושנה ויג
רשימה ראשונה בסדרה על משוררות כותבות אהבה
ד"ר מירי דבי וד"ר חדווה בכרך
הקדמה:
ט"ו באב , חג בימי בית שני, היום האחרון להבאת קורבן עצים למקדש. בנות ירושלים היו יוצאות במחולות בכרמים ובחורי ישראל בחרו נשים מביניהן (תענית, ד" ח). לחג הקדום
יש עדנה בשנים האחרונות. החגיגות הועתקו מן הכרמים לכרמים רוחניים. ברחבי הארץ מתקיימים אירועים של שוחרי השירה ושוחרי האהבה לכבוד הימים ההם ולאות להתרגשויות שעדיין לא פסו מן העולם. אהבה שאינה תלויה בדבר אינה תלויה בזמן,ואינה תלויה במקום. היא תלויה בנו בני האדם. משתדלים לקרב אלינו את אלה שתורמים לנו ומעניקים לו תחושה של פריחה ושל התעדנות, התמורה שאנו מעניקים לאוהבים היא תמורה שאין לפרשה במונחים כלכליים.
איתן אבניאון, מילה במילה, איתאב הוצאה לאור, מילון תאוזרוס של השפה העברית , מציג רשימה מרשימה של מילים נרדפות וביניהן : אהדה, רחימה,דגילה, הבנה, הערכה, השתוקקות, התאוות, חיבה, חמדה, חסד, חשיקה, ידידות, כבוד, כיסופין, לב, משיכה, נטייה, סימפטיה, רגש, רחימות, רחמים, רעות , רצון , תמיכה. לאהבה פנים רבות על פי אבינאון: אהבת אחים, אהבת אלוהים, אהבה אפלטונית, אהבת בצע, אהבת בשרים,אהבת הזולת, אהבה מינית, אהבת נפש, אהבת עולם, אהבה עזה, אהבה עצמית, אהבה רוחנית.
פגישה ראשונה -המשוררת מירי דבי:
מירי דֶּבִּי (קְרִיצְלֶר) –עורכת, סופרת ומשוררת.
ילידת הארץ. תושבת העיר נתניה מיום היוולדהּ.
בעלת תואר דוקטור בחינוך, תואר מ.א. במינהל החינוך ותואר ב.א. בלשון עברית ובמקרא.
עבדה למעלה משלושים שנה במערכת החינוך בתפקידי הוראה, הדרכה וניהול. כתבה חומרי למידה, תכניות לימודים ומחקרים.
כמו כן חיברה וערכה ספרים רבים בתחומים מגוונים, כמו תולדות משפחות, סיפורי מסע ושירה. כיום, מוציאה לאור מגוון ספרים, כמו ביוגרפיות, ספרי ילדים, שירה ורומנים, בהוצאת "דבי אופקים" שבבעלותהּ.
עוסקת גם בהפקת רעיונות מקוריים ובכתיבה יצירתית לאירועים שונים וכן מרצה בנושא "התֵּעוּד כיִעוּד". חברה באגודת הסופרים העברים. נשואה ואם לשלושה.
בין פרסומיה: "סיפורים מימי טיכו" (ביוגרפיה), "אימא ללא הפסקה" (שירים), "שמחה ריף" (הומור).
משוררת המטיפה לאהבה ברמה האוניברסאלית וברמה האישית
שיחה על שני שירי אהבה
לַחֲבֹר לַיְּקוּם"- מירי דבי קרייצלר
אֶהֱבוּ!
כִּי מַהוּ הָאָדָם
בַּאֲשֶׁר הוּא –
עַל הָאֲדָמָה?!
בְּרִיָּה שֶׁל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה,
הֻלֶּדֶת בֵּן אוֹ בַּת.
כָּאן וְאֵי שָׁם –
בַּתֵּבֵל.
קְרִימָה שֶׁל עוֹר וַעֲצָמוֹת,
מַחְשָׁבוֹת רְקוּמוֹת.
צָעִיר אוֹ זָקֵן,
כְּאֶחָד.
בַּעֲלֵי גּוּף עֲשׂוּיִים לִבְלִי חָת,
חִילוֹנִים אוֹ דָּתִיִּים.
אוֹחֲזִים
בְּמִזְבַּח אֱלֹהִים.
יָדַיִם מוּשָׁטוּת לַיָּגֵעַ,
רָשׁ אוֹ עָשִׁיר.
מְבַקְּשׁוֹת לָגַעַת,
לַחֲבֹר לַיְּקוּם.
נְפָשׁוֹת מְשׁוֹטְטוֹת
כְּמֵהוֹת לִבְרֵאשִׁית, לַיֹּפִי הֶהָדוּר.
שָׁחוֹר אוֹ לָבָן
בָּעוֹלָם הָרָחָב.
לִבּוֹת מְצַפִּים,
מְיַחֲלִים לִרְגִיעָה
עַל הָאָרֶץ –
טֶרֶם יִשְׁכְּנוּ לְעוֹלְמֵי עַד.
עַל כֵּן אֶהֱבוּ
בַּאֲשֶׁר הִנְּכֶם,
בְּנֵי אֱנוֹשׁ –
כִּי כָּזֶה הוּא הָאָדָם!
שוש ויג: מירי, כשפגשתי לראשונה את שירך "לחבור ליקום" סברתי שזהו שיר קדום מתקופה אחרת. גם השפה היא שפה ארכאית, משהו שלא כל כך שומעים היום. ניכר שיש לך רגישות לשפה ולדיוק ההגייה. למשל המילה "בריה" שבה את משתמשת בשיר נדמה כי שייכת לעלייה השנייה ולא לימינו, לכן השיר בהחלט מפתיע מבחינת אוצר המילים.
השיר נושא טון בקשה נבואי, מעין שיר שכמעט לא נכתב בימים אלה, אולי על ידי המשוררים שנתפסים על ידי הקוראים כבעלי נקודת מבט פוליטית. בשיר מעין בקשה של מישהו מאמין מאנשים שאיבדו דרכם. מעולם שאיבד את הערכים הבסיסיים ומתעלם מציווי החיים הבסיסי -"לאהוב"!
יש בשיר עוצמה מיתית, והוא מביע קריאה מאוד חדה לאנושות. את מוזמנת השיר לבחור בית אחד מתוך השיר שמבטא עבורך את שיא עוצמת הבקשה.
מירי דבי: ב"מעריב" (מיום: 14 במרץ 2008) פרסם יונתן גפן מאמר הדן בזמניותו של האדם. בין השאר נכתב שם "המין האנושי קיים כבר 250 אלף שנה… 99.9 אחוז מהגנים שלך דומים לחלוטין לגנים של שאר האנשים האחרים. כך שאין לנו כל סיבה מידית למרר את חיי האחרים או להרוג בסיטונות זה את זה. כשאתה מסתכל על אחיך בן האדם, ולא חשוב מהו גזעו, צבעו, מינו או אמונתו, די לך שגם הוא בדיוק כמוך, נולד עם 350 עצמות… כמבוגר מרשרשות בתוכו 206 עצמות בדיוק, ו-75 אחוז מגופו הם מים… צעירים או זקנים אנחנו כל כך דומים. וכמו בשירה המפורסם של מרינה צווטאייבה, בסופו של דבר כולנו "ניקבר מתחת לאדמה הזאת, אשר מעליה לא נתנו זה לזה אף רגע מנוחה".
אשר על כן ביקשתי בשיר "לחבור ליקום", פרי עטי, לאחר קריאת הפתיחה:
"אֶהֱבוּ! / כִּי מַהוּ הָאָדָם / בַּאֲשֶׁר הוּא – / עַל הָאֲדָמָה?!"
ותובנת החיים עלי אדמות:
"לִבּוֹת מְצַפִּים / מְיַחֲלִים לִרְגִיעָה / עַל הָאָרֶץ – / טֶרֶם יִשְׁכְּנוּ לְעוֹלְמֵי עַד."
כי:
"עַל כֵּן אֶהֱבוּ / בַּאֲשֶׁר הִנְּכֶם, / בְּנֵי אֱנוֹשׁ – / כִּי כָּזֶה הוּא הָאָדָם!".
ביסוס וחיזוק למחשבות הללו קיבלתי בביקורי בקיץ האחרון בג"מייקה הרחוקה וראייתי את העולם האחר והשונה משלנו במערב, אך עם זאת:
נְפָשׁוֹת מְשׁוֹטְטוֹת / כְּמֵהוֹת לִבְרֵאשִׁית, לַיֹּפִי הֶהָדוּר. / שָׁחוֹר אוֹ לָבָן / בָּעוֹלָם הָרָחָב.
הדמיון הרב בצרכים היומיומיים של האדם באשר הוא, הוליכו אותי למסקנה הכל כך נכונה ונבונה המובאת לעיל. לא נותר לי אלא לקרוא, שלא לומר לזעוק לעולם, ממקום מושבי באשר הנני " עַל כֵּן אֶהֱבוּ…"!
אכן, קריאה ליקום שתושביו איבדו את הערכים הבסיסיים, מתעלמים מציווי החיים הבסיסי לאהוב ובעקבות כך – אינם נותנים רגע מנוחה איש לרעהו(מלחמות, מריבות, מתחים וכיו"ב הם נחלת הכלל שבתוכו, כמובן, הפרט). ואולי עם הישמע הקריאה ויתרה מכך יישומהּ – יינתנו סוף סוף רגעי מנוחה זה לזה.
בת ואם עיר ואם
אמא ללא הפסקה – מירי דבי קרייצלר
תֵּל-אָבִיב – עִיר שֶׁתַּחֲגֹג עוֹד מְעַט מֵאָה.
אִמִּי – כָּעֵת בַּת שְׁמוֹנִים שָׁנָה.
שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים מַפְרִידִים,
אַךְ נֶפֶשׁ אַחַת פּוֹעֶמֶת כְּבָר לְפָנִים.
צְעִירוֹת הֵן הַשְׁתַּיִם, לֹא נָס לֵחָן.
הַזְּמָן – פּוֹעֵל רַק לְטוֹבָתָן.
מִשְׁתַּבְּחוֹת עִמּוֹ בְּמַהֲלַךְ הַשָּׁנִים
וּמַשְׁבִּיחוֹת אֶת הַסּוֹבְבִים.
מַנְגִּינָה שֶׁאֵינָהּ נִפְסֶקֶת,
אַהֲבָה מִתְחַזֶּקֶת.
עֲבָרָן – מָקוֹר לְגַאֲוָה,
גַּעְגּוּעַ שֶׁהָיָה.
עִיר שֶׁהִיא חֲלוֹם שֶׁל אוֹצָר:
תַּרְבּוּת וְחֶבְרָה, זֹהַר וְעָמָל,
שֶׁקֶט וְשָׁאוֹן, מַאֲזִין וְסוֹלָן,
אִיש אֶחָד וְקָהָל רַב.
חֶדֶר, בַּיִת, רְחוֹב וּשְׁכוּנָה –
עִיר גְּדוֹלָה – מַמָּשׁ לְלֹא הַפְסָקָה.
כָּךְ בֵין "מוּגְרַבִּי" וְאִבְּן-גְּבִירוֹל,
הֵיכַל תַּרְבּוּת וְכִכַּר דִּיזֶנְגוֹף –
"קֶרַח", "אַלְטֶע זַאכֶן" וּפַעֲמוֹן,
"גַּן הֲדָסָה", שָׂרוֹנָה וְתַלְפִּיּוֹת –
מִתְרוֹצֶצֶת אִמָּא גִּ"ינְגִּ"ית לְלֹא לֵאוּת,
עִיר הוֹמִיָּה נִטְּעָה בְּקִרְבָּהּ בִּדְבֵקוּת.
אִמָּא לְלֹא הַפְסָקָה!
שוש ויג: השיר "אמא ללא הפסקה" שיר אהבה של בת לאמה, שיר שבו את כמשוררת עורכת אנלוגיה בין האם לבין העיר שבה גדלה האם, העיר תל אביב. מדוע בחרת להשוות בין אם לעיר? האם ההשוואה בין האם לבין העיר מעצימה את דמותה של האם. לא פגשתי משורר שמשווה בין אימו לבין עיר גדולה. יש כאן העמדה מקורית של דמות האם. מעניין מה אמך אמרה על השיר הזה?
דבי מירי : השיר "אימא ללא הפסקה" מתעד בצורה מחורזת את זיכרונות ילדותהּ של אמי שגדלה בתל-אביב בין השנים 1933 – 1950, ועד היום לא פסקה מלפקוד את העיר בכל הזדמנות. סגנונו המחורז של התיעוד נבחר מתוך קצב חייה של העיר תל אביב, עיר ללא הפסקה, ושל אמי שספגה את רוחהּ בכל רמ"ח אבריה.
זהו שיר הלקוח מתוך ספר שירה, פרי עטי, הנושא שם זהה. הספר מהווה הצדעה לתל-אביב לכבוד יום הולדתה התשעים במקביל ליום הולדתה השבעים של אמי (יצא לאור בשנת 1997). השיר, כמו השירים האחרים בספר, מתעד את חייה של העיר תל-אביב מני אז דרך חוויותיה של אם שחייה נשזרו בפעימות לבהּ של העיר.
התיעוד מחורז נועד להמחיש ביתר שאת את קצב התפתחותה של העיר בכלל והחיים בה בפרט. השיר (שוב, כמו השירים האחרים בספר) מכיל רגשות של עיר ואם ללא הפסקה. הוא מהווה ביטוי הערצה אל עיר אהובה ושל אהבה אל אם נערצה. זהו תיעוד מחורז של תל-אביב מני אז – אותהּ גיוונה אִמי הג"ינג"ית בפעימות נשימתהּ. בשיר נזכרים דיוקנאות, בתים, רחובות ושכונות, שעיצבו פסיפס של תרבות וחברה, זוהר ועמל בכרך. תיעוד של עיר שזורחת לתמיד ואימא מאירה לעולמים. אימא (ועיר) ללא הפסקה.
אם כך, בהחלט. ההשוואה בין האם לבין העיר מעצימה את דמותה של האם, שחוותה שוב, עם קריאתו של השיר לכבודה, את מהלך חייה בתל אביב. המילים השורות והבתים שנכתבו בהשראתה – ריגשו אותה, שימחו את לבה והעלו על פניה את חיוכהּ הנצחי.
והערה לסיום: אמנם, אמי בנתה את חייה בנתניה, אך בטבורה נותרה מחוברת לעיר הגדולה. בכל עת היא מממשת בה קניות, בילויים וכיו"ב. ואני, המתגוררת בנתניה מיום היוולדי, נלוויתי אליה בביקוריה בעיר הגדולה לאורך שנות חיי. אשר על כן, המילים, השורות והבתים נתנו ביטוי כן לחוויות מבעד לעיניי. הבת, הילדה רכת השנים, שגדלה על רקע חייה של אם שלתל-אביב נולדה ועמהּ צמחה…
*
שירה היא כלי ביטוי נקי וטהור של משוררים אמיתיים. השירה אינה מזייפת כשהיא נשמעת כדברי אמת. מירי דבי בשירתה חושפת מאוויים אישיים ומקנה לנו, הקוראים, ערכים שנדמה כי חמקנו מפניהם והעדפנו את חיי החומר.
פגישה שנייה- המשוררת חדווה רבינזון בכרך
המשוררת חדווה רבינזון בכרך בעלת תואר ב.א. בספרות ושפה אנגלית, צרפתית, איטלקית ויחסים בינלאומיים, מטעם האוניברסיטה העברית; תואר מ.א. בספרות משווה ושפה ספרדית ; ותואר דוקטור בספרות משווה מטעם אוניברסיטת בר-אילן. למדה בסורבון בפאריז בשנים 1964 – 1965, ואחר כך סיימה קורסים ברשות השידור, קורס קולנוע שמטעם משרד החינוך, קורס עריכה מטעם אוניברסיטת תל אביב, וקורס למנהיגות נשים, המנוהל על ידי גוף בינלאומי – IFUW (ארגון נשים אקדמאיות). עבדה במשרד החוץ, בקונסוליה בפאריז, הועסקה על ידי הסוכנות היהודית בנושאי קהילות ישראל באירופה ובצפון אפריקה. עסקה בהוראה בעכו ובהרצליה, ובפרויקטים להעשרה לימודית לילדים משכונות עוני. נדדה עם בעלה בארצות שונות, עקב עבודתו בתחום תכנון התחבורה ובפרויקטים של הבנק העולמי בארצות מתפתחות. שימשה כמתורגמנית בצה"ל, ובהוראה לקצינים העומדים לצאת לחו"ל. עבדה כממונה על האינפורמציה לגבי חוקי הפנסיה וחוקי העבודה בארצות שונות, ובמסגרת זאת חיברה חוברות הסברה ושימשה כ"כותבת צללים" למאמרים בעיתונות חוץ עבור ראשי ההסתדרות. שיריה, סיפוריה ומאמריה (בעיקר בנושאים אתניים ובחקר יצירת נשים) פורסמו בעיתונות ובכתבי עת בארץ ובחו"ל. נשואה ואם לשלושה.
פרסומים:
רגע (שירה), עקד, 1982
נופי ארץ ואני (שירה וסיפורת), עקד, 1992
אני ואתה ואת – נופים של נגיעות (שירה וסיפורת), עיתון 77, 2003
שיר ערש- חדווה בכרך
בּתִּי
יַלדָתי
מֵעֵינַייך נוֹהֲרוֹת יְעֵלוֹת
טוֹפְפוּ דִילוּגַן לְעֵבֶר שִירִי
נָגְעָה לְשוֹנָן
קַלּוֹת
שִיר הַשִּירִים – יַלְדָתִי, אִמִּי
יְעֵלוֹת סְבִיב נוּמֵך חֲרִישִיּוֹת
שָהוּ צֹופִיּוֹת וַאֲנִי שְנָתֵך
הִתְפָּרַשְֹתִּי
רַעַד כְּלוֹת
נְשָֹאוּך יְעֵלוֹת , נִמנוּמֵּך עַל גַּבָּן
טוֹפְפוּ חַמּוּקָן הַר וָגַיְא
נִתפָּרשׂוּ בָּבוּאָה בִּשְׂדֵה פְּסָגוֹת
וְשָנָה-תֵך
טִפִּין נִעֲרוּ
שִׁיר
יַלְדָתִי
יְעֵלָה נִתְחַכְּכָה תְנוּמָתִי
וְאֵלַי אַצְמִידֵך עוֹפְרִית אוֹפֶק רַב
לוּ שָמַרְתְּ עַל חֶבְיוֹן מִרְבָּצִי…
שוש ויג: שיר ערש הוא שיר אהבה בין אם לבתה. באופן ציורי את משרטטת את הקשר בין אם לבת. מעיניה של הילדה טופפות לעברך איילות שמתגנבות לשירתך. לאורך השיר מופיע מוטיב היעלה, אף שאני לא אוהבת את השאלה למה התכוון המשורר , את מוכנה לבאר מהי המשמעות של הציור הזה ? ואולי מנין נולד הציור הלשוני הזה?
חדווה: שלוש סיבות לבחירת היעלה…. בעיני היא סמל חינניות וסמל יופי, גם סמל שוטטות במרחבים והרי שיר זה הוא על ה"פנים" וה"מרחב" , כמו כן אני אשת נופים והיעלה היא מאוד ארץ ישראלית – אחת חיות הבר המרתקות והעדינות ביותר, היא מוטיב חוזר אצלי גם בסיפורים סמליים.. סמל היופי נושא את נמנום הבת על גבו ומתפזר במרחב הגדול עד כדי בבואה.. מרחב פיזי ומרחב סמלי על ידי בעל חי – שהוא שורשי לארץ אבל גם סמל החינניות… היעלות לעולם לא יכולות לפגוע בשנת הבת מעצם טבען, והיעלות הן המהלכות גם בהר הגליל וגם במדבריות הנגב, על הצוקים ובמערות ועל הפסגות… הן משוטטות במה שנקרא "חופש".
חבק אותי בפני כל העולם – חדווה בכרך
חַבֵּק אוֹתִי בּפְנֵי כָּל הָעוֹלָם
וּמֵחוּמְךָ כּחוֹם הָאֲדָמָה
נְסוֹך בְּעַצְמוֹתַי
הָשׁורָשִׁים.. תִּפְרָחוֹתַי …
לְרוּחַ מְנָשֵׁב
לְפַרְפָּרִים עָפִים
אַבְקַת כָּל אַבְקָנַי וְזֵירְעוֹנַי
רָבְצָה
עַל פְּלוּמוֹת הָצִיפּוֹרִים
חַבֵּק אוֹתִי לַמְרוֹת כָּל הָעוֹלָם
לְ הַ מְ ר וֹ ת פִּיּוֹת גּוֹרְסִים
וְחוֹצְצִים
לִפְתוֹחַ אֶת קְשָׁרֵי הַתְּעִיוֹת
שֶׁנָעֲצוּ נְדִידָתָם בַּחֲרִירֵי הָיוֹם
אֵינָם תּוֹעִים עוֹד
וְ אֵינָם תּוֹהִים
עָקוֹר, פָּזֵר אֶת כֹּל הַתְּעִיוֹת
אֱסוֹף אֶת פֵּירוּרֵי הַתְּהִיוֹת
חַרְסֵי חֵימָר חֲרִירִים נִבְנֶה לְכַד שְׁמָנִים
שֶׁמֶן מִשְחָה, שֶׁמֶן מִנְחָה
לֶאֱלוֹהִים הַנְּמוֹגִים וּמֵצִיצִים
לְאֵל אֶחָד רָחוֹק, אוּלַי יָגֵעַ
בְּכַד הַשֶׁמֶן
וֶנֶאֱסוֹף שִׁבְרֵי הַכִּיסוּפִים
נִשְתּוֹל כִּיסוּף, וְלוּ אֶחָד
תּוהֶה
וּבוֹ חוּמְךָ כְּחוֹם הָאֲדָמָה
וּפְלוּמוֹתַי מְרַטְטוֹת בָּרוּחַ
אוּלַי יִצְמָח, אוּלַי יַנֵּץ
אוּלַי תִקְוָוה
חַבֵּק אוֹתִי לַמְרוֹת,
בִּפְנֵי
……..הִנֵּה עוֹלָם
שוש ויג: את מתארת בשיר "חבק אותי בפני כל העולם" את החיבוק כחיבוק מפרה, את מבקשת שהחיבוק יראה בכל העולם שלא יהיה נסתר. חשוב לך כדוברת להבהיר שאין טעם בהסתרה והחבאה של אהבה. אהבה כשהיא אמיתית לדעת הדוברת צריכה להיראות היא בונה ומרוממת את האוהבים. האם חיבוק של אוהב לא יכול לחנוק אהבה?
חדווה: מבחינות רבות אהבה יכולה לחנוק חופש וחרות מוחלטת בהחלטות, ברגשות, ברצונות… אך האהבה היא השורש, היא המשכיות החיים בלידה, היא הגורם המוראלי בחיים – המוסרי – של לתת מעצמך, יהא אבן תשתית לכל הבריאה… בלי אהבה הרי הכל אפור ומנותק והבדידות שוררת בכל.. ואין צורך להתבייש בה, גם באהבה הגופנית על כל תופעותיה, אפילו נשיקת הטבור…וגם באהבה-חברות נפשית, למרות שכל אחד בעצם בודד בעולמו, וכל אחד שונה מן האחר… האהבה היא משהו להישען עליו בבדידותך ובבדידות האוניברסאלית. הנוצרים הפכו את האהבה לנדבך באמונתם.
שקיפות של זרם מתנגן- חדווה בכרך
שְׁקִיפּות שֶׁל זֶרֶם מִתְנַגֵּן
אָלוֹן הַמַּיִם, תְּאֵנָה
וַחֲלוּקֵי נַחַל מִתְעַגְלִים, כִּשְׁדֵי הַאֲבָנִים
מַבָּט
– גָּם הוּא בַּמְּנַגְנִים
שִׂיחֵי הַפֶּטֶל אָדוּמֵי שְׂפָתֵך
ְוגַרְגִרֵי הַתּוּת נֹופְלִים
כְּהֵי – פִּטְמָתֵך
דוֹלֵב הַשָׁח אֶל מַיִם –לִתְפּוֹס גֵּוֵוך, חוּמֵך
וְכַף יָדִי נִטֶּפֶת , לַחֲפוֹן בָּרָק עֵינֶך
וְכֹה רָצִיתִי לָך לָשִׁיר עִם רִשְׁרוּשֵׁי הָסוּף
כַּפּוֹת רַגְלַיִיך יְחֵפוֹת, צְחוֹקֵך נִרְסָס,
חָצוּף
וְלוּ הָיִית כּאֶבֶן זוֹ, כּעֵץ רוֹטֵט אִוְושׁוֹת
יָכוֹלְתִי לְחַבֵּק אוֹתָך
הֵן אַת – רַק שְׁקִיפוּיוֹת
שְׁקִיפוּת זוֹרֶמֶת זֶרֶם עָז
וְלִי לוֹחֶשֶׁת שְׁמֵך
וּמבָּטֵך רַק רֶגַע קָט וּפֶתַע הִתְחַמֵק
אַך רַחַשׁ , רֶטֶט וּזְרִימָה ְועֵץ הַנְּחָלִים
וְגַרְגִּירֵי הַתּוּת נוֹשְׁרִים
נוֹשְׁרִים
נוֹשְׁרִים
עֲסִיסִיִּים.
שוש ויג :הציוריות של שירתך היא ציוריות של מי שאוהב טבע, את מחוברת לטבע הראשוני הבראשיתי, "אלון המים, תאנה/ וחלוקי נחל מתעגלים, כשְדֵּי האבנים". השיר "שקיפות של זרם מתנגן" הוא שיר אהבה שנכתב ע"י מישהו למען אישה.
האם זהו השיר שרצית שיכתבו לך?
חדווה: זהו שיר אהבה – אבל יש בו הרבה סמלים. ראשית שיר זה הוא אוניברסאליות של יופי…, הכל מתנגד.. והכל זורם.. אלה בעצם חיים חושניים ורגעיים.. אבל הכל בלתי נתפס ובן חלוף.. לא שוהה עמך… ובמה שאנו צריכים להתנחם הוא ביופי של הרגע..
אני אוהבת שקיפות ואינני יודעת מדוע אני משתמשת כל כך הרבה במוטיב המים.. אולי יש הסבר מיסטי לכך… אבל מים עבורי הם חיים ומוות (בסיפור השונית הלבנה) הם מטהרים, הם מלחלחים ונותנים לך חיוניות והם כה יפים…..
המים מטהרים כותבת לנו חדווה, יצירתה של חדווה מובילה לחוויה אכסטטית. ואין זה פלא, האדם אינו אלא תבנית נוף חוויותיו ואישיותו ועל כן עולמה העשיר של המשוררת מתנקז לכתיבה היפהפייה.