אורה ניזר
נולדתי בתל- אביב יפו, בתאריך הכי סוציאליסטי שאפשר ה 1 במאי, ומאז אני לא מצליחה להשתחרר ממנו ויש לי מחוייבות לאזרחי כל העולם. גדלתי בתל אביב – שחרזדה שכזאת שמחזיקה לך את העפעפיים פקוחות, ואת האזניים צלויות ומכריחה אותך לאכול את המישמַש שהיא מגישה לך בצלחת, ואתה מתענג על הטעם , רעש הלעיסה, הריח והצבע, ונישאר רעב. ובכל זאת עברתי לפריפריה, זה היה לפני הרבה הרבה שנים אבל הקשר לא נותק . מאז למדתי בלי הפסקה, יעוץ חינוכי ותולדות עם ישראל בבר אילן, מינהל החינוך באוניברסיטה אחרת, ועוד רבע תואר בסיפרות באוניברסיטת תל אביב, ועוד ועוד כהנה וכהנה, וכמובן שהייתי מורה, וליפני כן גננת, מאבחנת ומטפלת בילדים עם לקויי למידה, וגם אוטיסטים ופסיכוטים בבי"ח פסיכיאטרי, ועוד ... וכתבתי בעיקר שירה. ספר שירי "משחקים בחצר הפנימי" יצא לאור בשנת 2010 בהוצאת הליקון. שירי פורסמו בכתבי העת לשירה: "הליקון", "שבו" וב"מטעם". כמו כן באתרי אינארנט לשירה
המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
"מלתי בגלל קדושת הברית ביני ובין נפשי החרדה לצאת מגידרה." אני חושבת שבעקבות הכותרת "מילה לשולמית אפפל", אני יכולה להזדהות: כשהייתי בת עשרה לפני מאות שנים, פגשתי את שיריה של אפפל והרגשתי איך היא מפרה את ה"ברית" הזו (בדומה ליונה וולך, בזמנה), והדבר הפך עלי את עולמי הצעיר. אכן, אומץ הוא ערך חשוב מאוד בכתיבה.
יפה.
השאלה היא אם זה באמת לצאת מגידרה או מגידרם של אחרים
ללילך, את השורות האלה כתבתי לפני הרבה מאד שנים, לפני שהעזתי להרחיב את הדיבור , לא שהיום אני עושה את זה בקלות.