המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
את הטקסט הזה כתבתי לפני כחודש ,
מעלה אותו היום לזיכרה של ונדה רוטנברג, , אולי אפרסם פוסט נוסף על חייה והקשר המיוחד בינינו. יז"ב
מעלה אותו היום לזיכרה של ונדה רוטנברג, , אולי אפרסם פוסט נוסף על חייה והקשר המיוחד בינינו. יז"ב
ארץ חושך
אדם תינוק מארץ חושך בא
ומה שהשאיר מאחוריו אינו זוכר
כל יום מתוודע , ידיו, רגליו
ופיו מסתגל למלים
שהוא פולט, ועור התוף אל
הקול המשתנה, עד שעייפות
לו העיניים, הרגלים, עייפה
היד , אינה מחזיקה אפילו כוס
לא זוכרת לא זוכרת
מי היד המלטפת את
ידך ואינך מושכת חזרה ,
רק עיניך הכחולות מתרוצצות
מחפשות משען לסבך
זנבות המשפטים כמו שועלים
בלי ראש חומקים מפיך, זרים
לך כמו ביתך כאן את גרה
ואינך
שהיית לי, חמאה מרוחה
על פרוסת פומפרניקל , ואנחנו
בית לבית נוגע וחיים בחיים,
ומה לשונך החריפה, לא רק מהסחוג ,
עכשיו שותקת וַנְדָה , רק אומרת
רוצה הביתה, ושוב שותקת
ומתרחקת עד לאומשלגפלץ
הפעם אין בך פחד, קוראת
בקול לאמא, למה אמא לא שומעת
וקוראת לה , למה לא עונה
מפנה ראשה ,
ידי רועדת על לחייך, שיער
ראשך מפנה אל תוך הכר
אל ארץ חושך מתרחקת
לא זוכרת לא זוכרת
מה את משאירה
מעניין מאוד, מבחינת המבנה נראה שיש בשיר שני שירים נפרדים, שכל אחד יכול להתקיים לעצמו; השיר השני מתחיל כאן את גרה, והלאה.
תודה לבנה על ההערות, אולי את צודקת,
השיר בעצם התכוון להוליך תהליך קיומי, פיסי ומנטלי,
אורה כמה אהבה
שיר יפה מאוד
תספרי עליה עוד?
מירי, קודם כל אני מוכרחה שוב להחמיא לך לשיריך לעבודותיך, יש בהם עצמה ועומק,
ובקשר לונדה, היתה בינינו אהבה והערכה הדדית, ישבתי איתה שעות , היא ניצולת שואה היתה קשרית בורשה, בכוחות ההתנגדות לנאצים, היינו כמו משפחה, , למה היינו אנחנו, בנה רואה באימי כאם שניה, זה מעט מדי, אולךי יהייה לי כוח ליותר מזה.
תודה אורה אני מרגישה קירבה לשיר הזה. ולגישה שלך .
לא מאוחר להוציא ספר שירים.
עמוס ברגש, כתוב פשוט ויפה כאחד, גדוש.
לא הרגש הוא העיקר בשירה, אני עדין לא בטוחה אם הם שווים ספר, בכל זאת תושדה על המחמאה, איציק
איזה יופי.
"אדם תינוק מארץ חושך בא".
מיהי ונדה ?
אי אפשר לסכם אותה במשפט, פנים רבות לה, ומורכבות, מבחינתי היא השכנה הכי קרובה של ילדותי,מאז ועד שהלכה לעולמה לפני מספר ימים, ובנה היחיד הוא אח נוסף שלי . אבל היא הרבה יותר מזה, כי היא גם לעצמה כל מיני ונדות .
שיר חם ומרגש, נראה שהמילים לא מספיקות לכמות הרגש שעולה ממנו.
ונדה מסקרנת.
תחושת האובדן , דור הולך ונעלם, ומה זה בכלל החיים, עולה במצבים כאלה, למה בשביל מה חיים? מה קורה אחרי המוות? מהי תכלית הקיום? אלפי שנים התעסקו בשאלות האלה ואין תשובות ברורות,
אורה, המון יופי.
את צודקת שלא הרגש הוא העיקר בשירה (התגובה שלך לאיציק אביב)אבל כשהוא בא עם היופי נולדים השירים שרוצים לקרוא שוב ושוב.
רוצה הערות?
אולי כדאי לוותר על המילה "לעצמו" בשורה שלישית –
עובד נכון יותר אם "תַּראי" את ה-עצמו ולא תסכמי או תסבירי –
כל יום מתוודע לידיו, רגליו
ופיו מסתגל למלים
ו- אולי אפשר לנסות להפריד באמת לשני שירים עוקבים, מה שנקרא מחזור, כפי שהציעה לבנה
אני הייתי מנסה –
1
……..
……….
מחפשות משען לסבך
זנבות המשפטים כמו שועלים
בלי ראש חומקים מפיך, זרים
לך כמו ביתך כאן את גרה
ואינך
2
שהיית לי, חמאה מרוחה
על פרוסת פומפרניקל , ואנחנו
………..
כן יעל, אפשר לראות הזה שני שירים עוקבים, ולותר על לעצמו, אשמח תמיד לקבל הערות גם בשביל זה מעלה את עצמי לבלוג