אזור קיפאון – ביקורת לספרה של עדנה נוי 'כל מי שאהבה'

אזור קיפאון/ עדנה שמש

על ספרה של עדנה נוי, 'כל מי שאהבה', הוצאת הקיבוץ המאוחד וקסת

דומני שניתן להחיל את דימוי הטלפון השבור שמקיים אבי המשפחה, איסֵר, מתקן טלפונים למחייתו, עם סביבתו,  גם על המשא-ומתן הרגשי שמתנהל בין הקול המספר, לבין אלה הרואים בספר 'כל מי שאהבה' מפעל הנצחה. מיד לאחר צאתו לאור, תּוּיג הספר כעוד "ספר שואה" או  כ"ספר הנצחה". ראשית, כל עוד הם ראויים, אינני רואה כל פסול בספרים כאלה, אבל  נדמה לי שיותר משהספר של נוי עוסק בהישרדות ובניסיונותיהם מכמירי הלב של ניצולי השואה לקומם את חייהם מהריסותיהם, הוא משמש במה להשמעת קולם של 'בני הדור השני' דרך קולה של ילדה קטנה אחת, זיוה, בתם של איסֵר ומָארי.

מטֶבע הדברים, מטבעות לשון מאבדות עם הזמן מעומקן ומשמעותן נוטה להישחק, אבל גם כיום, יותר משישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ממשותם של 'בני הדור השני לשואה', ככאלה, דהיינו כקבוצה מובחנת, לא הועמה ועדיין הם מנסים, וכל חייהם ינסו, להבין את מה שמעולם לא סופר להם, להתמודד עם מה שכן סּופָּר, לאסוף שברים של חיים מנופצים שהשיקו אל חייהם, על לא עוול בכפם, בדיוק כמו ההיסטוריה הפרטית של הוריהם. העיסוק המתמיד הזה, המתחייב מִמוצְאות ההיסטוריה הזאת, הוא לב-לבו של 'כל מי שאהבה'. במילים אחרות, ברובד אחד נוי מספרת את סיפור הוריה ששרדו את השואה ואת קורות בני משפחותיהם שנספו בה, אבל בספר קיים רובד נוסף, תת-קרקעי, שהוא  דברי ימיהם של בני הדור השני לשואה, ילדוֹת וילדים שבגרו במציאות מיוחדת וכיום הם באמצע שנות ה-50 לחייהם, רובם ככולם כאלה שטרם מצאו מרפא לטראומות הוריהם, שדבקו בהם כעור שני.

כל העוסקים בכתיבה יודעים שצלילת המעמקים שלהם אל תוך נפש גיבוריהם הספרותיים דורשת נשימה ארוכה. הזמן הנפשי הנדרש להישארות 'מתחת למים' בכתיבת ספר כמו 'כל מי שאהבה' מצריך ריאות חזקות במיוחד, שאם לא כן יפקעו מן המאמץ. המחיר הרגשי של  ניסיון ההבנה של כל מה שקרה גם מנקודת הראות של ההורים וגם מזווית הראייה של ילדיהם, הוא גבוה במיוחד. עדנה נוי עומדת במשימה; חוברת בעיניים פקוחות ובלב פתוח אל מקורות האובדן והעצב ובמסע כתיבתה היא מעבדת את מכאוביה שלה, אולי מבינה לראשונה, לאחר כל כך הרבה שנים, איך נפער בלבה, בבטנה, בקורותיה של ילדה אחת קטנה, חור כל כך גדול.

'נושְׂאֵי החֹתם, דיאלוג עם בני הדור השני לשואה' (הוצאת כתר, ירושלים, 1990), ספרה החשוב של הפסיכותרפיסטית דינה וָרדי שגם עסקה במחקר עיוני בנושא בני הדור השני לשואה, מספק תשובות נחרצות שיש להן הד נרחב בספרה של עדנה נוי. מחקרה של ורדי, שבו החלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, מעלה דפוסים התנהגותיים ופסיכולוגיים אופייניים לבניהם ולבנותיהם של ניצולי השואה, בילדותם ובבגרותם.

ורדי, כמו גם חוקרים רבים אחרים, מצאה שצאצאי הניצולים חולקים חוויות ומטענים נפשיים ייחודיים, משותפים: הם "נושאי חֹתם" מיום היוולדם, "ממלאי מקום יקרים מאוד" שלא בטובתם, "נרות זיכרון חיים" שחווים קשיים משותפים: הקושי להיפרד, תחושות אשם ואֶבל לא-מוסברים, "היפוך התפקידים" הנודע שבו היוו משענת להוריהם ועל כן לא היו להם דמויות הוריות של ממש להישען עליהן בתהליך גדילתם והתבגרותם, האינטנסיביות שבה הם חיים את ארעיות קיומם, מרחב חייהם שהוצר מאוד בשל דאגנותם המופרזת של הוריהם שכיבו בהם כל אפשרות להעזה ולנטילת סיכונים, ועוד ועוד. המרכיבים האלה מתקיימים בדמויות המבוגרים ובדמויות הילדים בספרה של נוי, בעיקר בדמותה של הילדה זיווה. מרכיבי הפוסט-טראומה של הוריה המקרינים על כל הווייתה של הילדה הקטנה  ועל הסביבה האנושית והרגשית שהיא מטמיעה בתוכה בתהליך גדילתה, הם אחד הנושאים שֶנוֹי מעלה לדיון ב'כל מי שאהבה'.

אסתכן ואומר אף שהחיפוש הנואש של צ'לאג, הניצולה המוזרה במקצת שמחפשת את בתה אֶריקה שאבדה לה בהרף-עין בטרנספורט ונכנסת אל מרקם חייהם השבירים של איסר ומארי – הוא החיפוש הנואש של 'זיוה' בבגרותה אחר חומרי המילוי של החור שיש לה בלבה ובבטנה; חיפושה הנואש אחר הילדה הקטנה שהיתה יכולה להיות ואשר אבדה לעצמה בנסיבות חייה, כבת לניצולי שואה.

ואכן, ברבדים שונים ובדרגות עומק שונות, 'כל מי שאהבה' שם את האצבע כל העת על מקורות הפתולוגיה שילָווּ דמויות כמו זיוה, במשך כל  חייהן, ועל אף שהדבר לא נאמר במפורש, מבצבץ בין השורות הכאב על שמצוקותיהם של בני הניצולים לא טופלו כהלכה, אם בכלל, והם מקרינים, להוותם, אפילו על חיי ילדיהם-שלהם. אחת העובדות המעניינות והכואבות שמעלה ורדי בספרה 'נושאי החֹתם' היא שהניצולות העבירו לילדיהן עוד בהיותם עובָּרים מסרים רגשיים מנוגדים הקשורים לעצם התהוותם ברחמן: "דומה כי רוב הניצולות שילדו מיד לאחר השואה העבירו אל דם עובריהן, שלא ברצונן, את רגשותיהן המורכבים. בעולם רגשי מסוכסך זה התהוו ונולדו הילדים של מחרת השואה…" (נושאי החֹתם, עמוד 58). התובנות האלה עוברות כחוט השָני בפרקי 'כל מי שאהבה', לאורכם ולעומקם: "מארי מתנהגת כאילו שזיוה היא הרכוש הפרטי שלה," אומר איסר (עמוד 141),  ואֶרְנוֹ מצביע דרך החלון על זיוה ואומר, "זה לא היה החלום שלך, מארי, להרחיק אותה מכל רע?", "אסור להכביד עליה בכלום", "לא נקלקל לה את הגשם הראשון", (עמודים 100, 101); חוסר יכולתם של איסר ומארי להפריד בין חייהם לבין חיי בתם ובכך לאפשר לה אישיות מנותקת מהם ובריאה יותר מתמצה במשפט הקשה, "הביוגרפיה שלה זאת האוטוביוגרפיה שלנו", (עמוד 144) וצביקה, הילד שזיוה משחקת איתו בחוץ שר, "היא לא ילדה, היא חור/היא לא מגדל, היא בור" (עמוד 157). כל העת, מתחת לפני השטח, זיווה הילדה היא בור סופג של ביטויי האנומאליה שבחיי הוריה. למשל, כבר כשנולדה, הוריה חשו שבתינוקת החדשה שלהם, זיוה, מאוחדים גם יקיריהם המתים: "לא רק קוֹטִי ואוֹצִ'י וכל המשפחה של מארי, אלא גם כל העולם ההוא שנעלם", (עמוד 192). איזה משא כבד על כתפיה של ילדה קטנה אחת. עולו של כל העולם הנכחד הזה, שזיווה תשא על כתפיה כל חייה, הוא גם שעומד בבסיס אזכורה התמים-לכאורה של עדנה נוי את סיפור בת-יפתח שהשורה התחתונה שלו היא שגם בני הניצולים הם קורבנות, שמועלים לעולה, אבוי, בידי הוריהם. דומה שאיסר, אביה של זיווה מבין זאת באבחה אחת כשהוא צופה בהצגה שמעלים ילדי כיתתה של בתו ועוד לפני שההצגה תמה הוא חש ברע וקרוב לעילפון.

לסיום, סופרים רבים – נאווה סמל, אהרון אפלפלד ודויד גרוסמן – כתבו על השואה ועל מי ששרדו אותה מזוויות שונות ונכבדות, אבל דומה ש'כל מי שאהבה' מחדד ביתר-שאת את סיפורם של צאצאיהם, שאולי, על אף הכל, טרם עלה די צורכו לתודעה הלאומית הישראלית, אף שהוא ממשיך לעצב את חייהם, את תודעתם, ואת חלומותיהם של רבים מאיתנו.

*   *   *

 הביקורת פורסמה בגיליון מרץ-אפריל 2009 של עיתון 77