מאמר תשובה למאמרו של דויד גרוסמן שהתפרסם באחרונה בעיתון הארץ

מאמר תשובה לדויד גרוסמן/עדנה שמש

דויד היקר,

פתחת במאמרך בצמד השועלים בסיפור התנ"כי ואני אפתח בסיפורו של ג'ונתן סוויפט על למואֶל גוליבר הענק, שנעקד ונחבל בידיהם של ליליפוטים קטנים ממנו לאין שיעור. במילים אחרות, אי אפשר לזלזל בנזקים המידיים וארוכי הטווח של מלחמת הגרילה שלוחמי החמאס כופים על מדינת ישראל ואזרחיה מאז ההתנתקות, או להטיל ספק בזכותנו להתנער ולהשיב מלחמה שערה, על אף הבדלי הגודל.

אתה קורא לדבר עם הפלשתינים בשפה שאינה שפת הזרוע כאילו יש לנו כרגע הלוקסוס הזה, כאילו באמת ראוי לנו ללקות בהבנת הנשמע, השכם והערב, להמשיך ולהתעלם מן הקולות העולים מכיוונם של אנשי החמאס הקוראים באופן צלול וברור לחיסולה המלא והסופי של מדינת ישראל. היות שטרם הצליחו בכך, בדקו הפלשתינים במשך שמונה השנים האחרונות את גבולות כוחם ותעוזתם. באופן ברור ביותר, ככל שגברה התאפקותנו ואוזלת ידנו, כן גברה תעוזתם. אתה כותב ש"יש סיפור שאנו וגם הפלשתינים מספרים כבר דורות", סיפור של הקזת דם הדדית, אבל נדמה לי שאנחנו שבויים במיסקונספציה שבעטייה אנחנו חוזרים ומשננים סיפור שכבר השתנה ללא הכר: על פי מעשיהם והצהרותיהם-שלהם, לא תאבי שלום הם הפלשתינים, לפחות לא מנהיגיהם; בשנים האחרונות הם מטפחים סיפור אחר, קיצוני ומסוכן פי כמה שבעקבותיו התפכחו מאשליותיהם אפילו אנשים מתונים וחפצי שלום ושלווה כמוני; ההכרה שהם אינם רוצים שלום, אלא מלחמת חורמה; מנופפים עלינו את חרבותיהם ואת נביאיהם ואת ספרי הקודש שלהם, כשלוחיה של מגמה עולמית גדולה ומגלומנית שמכוונת את עצמה אל 'כופרים' ואל 'צלבנים', אותה מלחמת תרבות שהעולם מתחיל לעכל את קיומה ואת משמעויותיה, בין תרבות שמרנית הנאחזת בקרנות המזבח, מול קידמה וחופש ביטוי וחופש האישה וחופש הדת – מלחמה שרק ההיסטוריה תוכל לשפוט את עוצמתה ואת הדיה.

נדמה לי שכשאנחנו קוראים את 'הסיפור' מנקודת ראות שאין לה, למרבה הצער, אחיזה במציאות, אנו חוטאים בזלזול דווקא באינטליגנציה וביכולת הביטוי הברורה והצלולה של אנשי החמאס, נציגי האיסלם הקיצוני. האם לא הגיעה העת שנאמין למה שהם אומרים? הם אינם פועלים כפי שהם פועלים רק כי "הם נמצאים במצוקה" והאמנם רק אנחנו האחראים למצוקותיהם? הברוטאליות שלהם כנגד אזרחי ישראל מקורה בקידוש המוות על החיים, ועל כן אסור לפטור אותם בסלחנות. הסבל המתמשך של תושבי הדרום (ואף אתה אינך פוטר את אנשי החמאס מאחריות לסבלם) מוכיח בעליל שלא די להציב רק צד אחד במשוואה וכי מה שפלשתינים מצהירים עליו בגלוי אינו מאפשר לנו שנדבר אליהם בשפת השלום והשגשוג. עם  מי נדבר? ועל מה? למלחמה די בצד אחד – לאחר כבר אין ברירה ועליו להגיב אם תאב חיים הינו – אבל לשלום יש צורך בשני הצדדים.

אתה כותב ש"מדינה שלמה הפנטה עצמה כי היתה זקוקה עד מאוד להאמין שעזה תרפא בה את מחלת לבנון" ואני אומרת שגם המבצע הצולע והכאוטי בלבנון לפני שנתיים די היה בו כדי למנוע מחיזבאללה לירות טילים על תושבי הגליל מאז ועד היום, ובוודאי מנע מהם להצטרף עכשיו למלחמת העליהום עלינו, כשגבנו אליהם.

אתה כותב גם ש"מוטב לנצל דווקא את המציאות החדשה שנוצרה ולהיכנס איתם מיד לדיאלוג". אבל האמנם נוצרה מציאות חדשה? להוותנו, לא נוצרה כל מציאות חדשה. אנשי החמאס עומדים איתן על דעתם שהם רוצים בחיסולה של מדינת ישראל ומבחינתם זה רק עניין של זמן, על אף הסבל הנורא שגרמה המלחמה לתושבי עזה. פעם הם היו אומרים זאת כשהם מסתתרים  מאחורי כאפייה, היום הם אומרים זאת בפנים גלויים, בכל עצרת המונים, בכל ריאיון. את כל משאביהם, כוחותיהם ואנשיהם – גדולים כקטנים –  הם מוכנים גם כעת, לאחר כל ההרס והחורבן, להטיל לתוך מערכה חדשה למען אותה המטרה שבשמה ירו עלינו טילים כל השנים. הפלשתינים עוד לא גמרו לספור את מתיהם וכבר הם צובעים את פניהם בצבעי מלחמה, שוב פותחים בהברחות נשק, שוב נושאים פניהם לעבר אירן, שוב מדברים על המשך הלחימה בנו. אז על מה נדבר עכשיו? ועם מי? הרי לא האיש ברחוב  – שחפץ שלום הינו, אין בכך ספק – קובע את עתידנו, אלא מנהיגי החמאס שנבחרו בבחירות דמוקרטיות או דמוקרטיות-לכאורה. אפילו כשהפלשתינים הסכימו ל'תהדייה' על מה דיברו אנשי החמאס? על חצי שנה. ומה אחר כך? אחר כך מותר לשוב ולהרוג בנו לאחר שהתאוששו והתחמשו ביתר שאת? עושה רושם שמול פני המציאות הרעה הזאת לא די במילים יפות. לא די במילים כלל.

אבל אנשי שפה אנחנו, והיטב אנחנו יודעים שכדי שתהיה תקשורת אמיתית, יש לדבר באותה שפה. אנחנו, למרבה הטרגדיה של האזור כולו, נדרשים כבר שנים לדבר בשפת החרב, ואני אומרת זאת מבלי לפטור אותנו, הישראלים, על מנהיגינו ומנהיגותינו, כהוא-זה, מאחריות למצבו של המזרח התיכון. אבל שפה אינה רק שפת מילים – היא גם השפה שילדים יונקים משדי אימם ללא מילים. הילדים שגדלים בעזה יונקים את השנאה כל השנים, מפנימים את הדמוניזציה הנוראה של דמותנו, כישראלים, כיהודים, כבני אדם, אשר נעשית לצריבה תודעתית שמטרתה להניע את מושאיה לפיגועי התאבדות, לירי טילים, מתוך האמונה המצמררת שיש לחסל אותנו עד היסוד. לצערי, עמוק בתוכי, אני מרגישה שדמנו שוב הותר. אנחנו, אליָהוּד, מושווים לחולדות, לעכברים ולחזירים. ילדים פלשתינים, לבנונים ועזתים, משננים זאת בקול גאה, ילדים קטנים משננים זאת אפילו בלי להבין את משמעות דבריהם-הם.  

נדמה לי שחובת ההוכחה אינה מוטלת בימים אלה רק עלינו ועל כן גם אל לנו להצטדק על כוחנו. רק בזכותו אנחנו עדיין כאן כמדינה ריבונית. אבל למרות שזו אינה נקודת מוצא טובה, אולי דווקא מתוך הכרתו של הצד הפלשתיני בכוחנו יבוא אותו שינוי פסיכולוגי מיוחל, ויקום שם גורם שיבין שעדיף להניח את החרב והתחיל לדבר באמת על שלום. יש הרואים במתקפותיהם החוזרות ונשנות של הפלשתינים על ישראל את מלחמת העצמאות שלהם, מלחמה המגדירה את זהותם כעם, את אנשיהם כלוחמי חופש, את חלליהם כקורבנות לעתיד טוב יותר. הלוואי שכך היה הדבר. כי מי שנלחם על חירותו יודע, גם בניצחונותיו וגם בתבוסותיו, שבסופו של דבר יהיה עליו להניח את חרבו ולפנות אל דרך השלום. לא כך פועלים אנשי החמאס והפלשתינים תושבי עזה. כשישראל פתחה את המעברים להכניס עובדים פלשתינים לישראל הם גרמו לסגירתם באמצעות מחבלים ומחבלות מתאבדים; כשישראל פתחה את המעברים לסיוע הומניטארי תוך כדי הלחימה בעזה, הם ניצלו את ההפוגה לירי קטלני על אזרחי הדרום, כשמנהיג הפלשתינים דאז, יאסר ערפאת, יכול היה בהינף של קולמוס לחתום על סיום הסכסוך במזרח התיכון ולשנות את פניו ללא הכר, הוא העדיף לשוב אל דרך המלחמה. לבי נחמץ כשאני חושבת מה ניתן היה לעשות עם מיליארדי השקלים והדולרים שישולמו בקרוב בעבור שיקום בתים הרוסים, משני עברי הגבול, ועבור פרוטזות לילדים פגועי גפיים, משני עברי הגבול; כסף שניתן היה להפריח בו עשרה אזורי אסון, לא רק שניים.

המציאות הטופחת על פנינו כל השנים, בצד ההכרה שֶאל לנו לשלוט עוד על חייו של עם אחר, הביאה כבר את הישראלים תאבי ארץ-ישראל-השלמה להסכין עם הצורך בהתפשרות על גבולות הקבע של מדינת ישראל. שפה משותפת עם הפלשתינים ועם אנשי חמאס תהיה לנו רק כשיוותרו אף הם על חלום-פלשתין-השלמה, ויפנימו את עובדת קיומנו כאן כעם וכמדינה. אני מקווה, למען כל עמי האיזור, שזה יקרה במהרה, למרות הכל.

עדנה שמש