הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
מה השתנה.
מה השתנה בֲּהרי אֶדום
לאורך כביש הערבה?
מרטתי את שערות ראשי
נעצתי ציפורניים בכף ידו
של אישי,
לחדד את התחושה.
מה השתנה בהרי אֶדום
נוראי-ההוד אפופי-אד דק
ושמא רק ראִייתי המתקלקלת
תועתעה בַּאבק.
מה השתנה בם
שהם כְּתפאורַת קרטון
שכבה על שכבה
בגב שכבה
ותו-לא
אפילו אֶתכם, יְלדַי, אינני מצליחה
להדביק בִּכאב תלישת השערות
ההיא, בִּכאב נעיצת הציפורניים באדמה,
ומה השתנה מאז,
מה
לבסוף פלש לתוכי המִדְבָּר בכל זאת:
בִּתי ראתה שועל וצרחה,
בתי ראתה יעל וספקה כפיים,
בתי נעקדה בַּשיטה, פעם ופעמיים,
נקעה קרסול בחגווי סלע
תלשה מלוחַ,
ראתה תפוח
סדום
באילת,
מול הרי אֶדום,
ראתה מנטָה ראשונה
פנינה ראשונה,
זהֲרון ראשון
שנָשַק בְּזיכרוני לַזהרון ההוא שבא
קרוב
אצל החוף
והקפיאני על מקומי
ומילא את לבי
שמחת-פתאום
איזה יופי, עדנה איפה הצילומים כמו כלם?
יפה במיוחד הזהרון בסוף האוסף סביבו את השיר, גונב את ההצגה להרי אדום. הזכרונות הם שכבה מרטיטה לא פחות מן השכבות הגיאולוגיות.
סבינה,
לא כתבתי הקדמות אבל השיר וגם החוויה ישנים – נתקלתי בשיר באחרונה באיזו מחברת נידחת וחוויתי (בראש, בלב) שוב את התחושה הזאת שדרך בתי שב המדבר וחי בתוכי… אז שיתפתי אתכם בחווייה…
עדנה
אני מבינה מאוד לליבך. את ההרגשה שאת מתארת בשיר הזה חוויתי במקום אחר ובזמן אחר, אבל מה שעלה בי דומה מאוד..
אין כמו זהרונים ליופי, לסכנה, להפתעה.
אכן, יצורים יפהפים, מושכים ביותר, כמו פרפרים עם קימונו… ומסוכנים לגמרי – וזה ביחד, כמו שכתבת, סוד קסמם.
נורא יפה!