כל נדריו

כל נדריו / עדנה שמש
(קטע)

     לפנות ערב יום הכיפורים שוב הלכה רוחמה אל הצרכנייה של ברוך, ושבה ממנה עמוסה שקיות ניילון לבנות. לא עברה שעה קלה וכבר היתמרו מן המטבח הריק של תמה וחנניה ריחות בישול שהרטיטו את נחירי השכנים וזקפו את חוטמי הכלבים והחתולים בבתים הסמוכים. כשהתעקשה ללכת לקנות, ואחר כך לעמוד ולבשל, למרות מחאותיו, נכנע לה חנניה, תוהה מה תאמר על זה תמר, והלך לחדר הריק של רני שגדל. הוא טאטא אותו ביסודיות ופרש על המיטה סדין צבעוני שמצא בתחתית הארון שבחדר. כשפתח את דלתו החורקת, עלה באפו ריח קל של יושֶן. הוא קרא לילד, הצביע על המיטה ואמר לו פה אתה תישן, מה דעתך? חיים העיף מבט בחדר, ענה יופי, ורץ החוצה לשחק עם אוניקס. אחר כך לקח חנניה את המטאטא והיעה ועבר לחדר הריק של שלומית. הוא עמד בפתח רגע, אוחז בידיו את כלי הניקוי. על אף השנים שעברו, עוד השתמר בחדר יותר משמץ מעליצותה של הילדה שבתו הייתה אז: טביעת שתי כפות ידיים קטנות בצבע גואש שטבעה על הקיר ליד החלון; ציור גדול של פני ליצן שחרתה על דלת העץ של ארון הבגדים ולא הביעה חרטה גם אחרי שאמה טפחה לה על עכוזה כמה טפיחות לא-חזקות ושילחה אותה לחדרה. בפינה אחרת, קרוב לחלון, עוד השתלשל מן התקרה בלא-לאות, כל השנים האלה, מפרכס באוויר עם כל משב רוח מזדמן, המובייל שעשתה מחוט דייגים שקוף ומשברי צדפים ואבני כורכר קטנות ומחוררות, סבוך עדיין בחוטיו-הוא. כשעזבה את הבית, שבוע אחרי השחרור מן הצבא, אספה שלומית לתוך מזוודה קטנה את כל בגדיה, הורידה מן הקירות את הציורים והצילומים שלה ורק מן המובייל התעלמה והשאירה. בחגיגיות הראויה, אוחזת במזוודה בבטחה, היא הודיעה לו ולאמה, למגינַת לבם, שהיא הולכת לחיות עם אודי החבר שלה מהגדוד, בקבוץ שלו, ואחר כך נראה מה יהיה. הוא ותמה עמדו מחרישים נוכח נחרצותה, חשים שהנה היא נקרעת מהם לעולמים. היא השתקעה בחדר צר-המידות של אודי בפאתי הקבוץ, תלתה בו את כל מה שקטפה מקירות חדרה, מצאה עבודה במפעל התכשיטים של הקבוץ והחליטה שהיא רוצה להיות צורפת. אחרי שנמאס לה לייצר טבעות כסף יצוקות היא עברה לעבוד ברפת, אבל כמה חודשים אחר כך נפרדה שלומית מאודי ותם פרק הקבוץ בחייה.

   חנניה החליק באצבעותיו על המכתבה המחורצת, העומדת בשיממונה שנים רבות, והחל לטאטא את החדר בתנועות רחבות. אחרי שאסף את הלכלוך והאבק, הוא מתח גם על מיטתה סדין נקי, ציפה את הכרית והניח עליה שמיכת קיץ מנוקדת. עם המיטה המסודרת לשינה, החדר הנקי כמו שב לתחייה. חנניה חנק בתוכו שמחה מתפרצת, מקווה שיהיה לה ולילד נוח בביתו. מאידך, ידע, שהיא לא תתלונן. כשפגשו עיניו במסגרת החלון הוא בחן בהתפעלות את הבוגנוויליה שלו שהשתרגה על קיר הבית, מצלה על החדר מצדו האחד, ענפיה עבים ונפתלים מכפי שנראו מצד הגינה, שם הם נחבאים תמיד תחת מעטה של עלים בהירים ואשדים דשנים של פריחה סגולה. לפני שיצא מהחדר, החליט חנניה לנער מן הוילון את האבק שהתרבץ בין קפליו. הוא התחרט מיד: ענן של אבק הקיף את ראשו וחילץ ממנו התעטשות גדולה, ועוד אחת, וכשרוחמה קראה מן המטבח לבריאות, חנניה, הוא קפא על מקומו, לא יודע מה יעשה. הוא אמר תודה בקול רפה, מיהר אל חדר השינה שלו, סגר אחריו את הדלת בשקט וחייג לבית החולים. אותו הדבר, אמרו לו, אין שינוי.

   עוד לפני ששקעה השמש, ירדה על המושב עקת יום הכיפורים. רעש המכוניות פסק לאיטו בכביש הבין-עירוני המתפתל צפונה, לא הרחק מן הצימרים של גדליה, בקצה המושב. חדרי האירוח של האיש עב-הכרס הזה, מומחה-לשעבר למטילות, מָלאו בכל יום כיפור בַּמתארחים שהמירו את ההסתגרות הכפויה בבית בנוף-צוקים וברחצה בים. וכך, עוד לפני שהחשיך ממש, כבר הזדרזו ופסעו בשביל היורד אל החוף לטבילה של ערב. באוויר עוד עמד חום היום שטרם התפוגג. אחר כך באה מן הים רוח מסולסלת, טלטלה קלות את פרחי ההרדופים שבצדי השביל והפיצה את ניחוחם למרחוק. וכשנשאר מכדור השמש האדום רק פלח צר של אור כתום, ממאן להיבלע בין גלי הים, הצטנן האוויר משהו והצרצרים שוב מצאו עוז בנפשם והחלו מתחרים בניסוריהם בקרקורי הצפרדעים שבמקווה המים, בכניסה למושב. וכשנעלם השמש במים האפלים והרוחשים, ירד החושך הבלתי-נמנע והמושב נעטף דממה דקה.

   בסביבות שמונה בערב צלצל רן מפאתי רמאללה. חנניה הרים את הטלפון במהירות, מיד עם הצלצול הראשון.

–       לא, אבא, צעק בנו לתוך המכשיר, אני מדבר מהבסיס בפלאפון. שומעים גרוע כי אין פה קליטה, אז נעשה את זה קצר. לא, לא שחררו אותנו הביתה השבת, היציאות כאן ממש חרא, מה שלום אימא? אותו הדבר? טוב. אבא, תשמע, אני משתחרר בעוד כמה ימים ובא. מה זה הקולות האלה אצלך?

–       שום דבר, זה רק הטייפ, תכף אני מחליש, ענה לו אביו, ותשמור על עצמך.

–       בסדר, תודה. ותחזיק מעמד, הוסיף הבן, וניתק.

חנניה הניח את השפופרת על כנה בשקט. הוא לא אמר לבנו דבר על דייריו החדשים. אחר כך התקשר לשלומית כדי לשאול אם כבר ירד החום לאדווה הקטנה. היה תפוס.

   בערב, מצא עצמו חנניה יושב לשולחן הפורמייקה הרבוע במטבח שלו עם חיים הקטן, שהיה מצוחצח וּורוד-לחיים מן המקלחת החמה שעשתה לו אמו, ריחות טובים של סבון ושמפו עלו מעורו, שערו הלח ודבוק למצחו, לבוש באותה חולצת טריקו הגדולה ממידותיו שלבש על החוף. אוניקס ישב זקוף-ראש על הרצפה, ביניהם, עיניו בורקות ולשונו מלהלהת. חנניה קם ופתח את דלת הבית לרווחה, אולי תכנס קצת רוח. את דלת הרשת השאיר סגורה, שלא יעקצו היתושים את חיים הקטן, ודרכּהּ הסתנן פנימה אור הפנסים, עמום  ומעורפל. וכשחזר והתיישב לשולחן וחיים לצדו, האיצה בהם רוחמה מן הגינה, תאכלו, תאכלו, זה שאני צמה, זה לא סיבה שתרעבו, בשביל מי בישלתי? אבל כמות המאכלים שרוחמה בישלה הייתה גדולה מתאבונו של חנניה: קציצות ברוטב עגבניות, פלפלים ירוקים בהירים ממולאים אורז וקערה מלאה עגבניות, מלפפונים ובצל, כולם חתוכים לפרוסות עבות ומבהיקים משמן. חנניה אכל לאיטו קציצה אחת עגולה שהייתה חריפה על לשונו ומזג לו ולילד מים קרים. הילד בלס לצדו מתבשיליה של אמו כמי שלא אכל אוכל של ממש ימים רבים. אוניקס הביט בשניהם והזיל את רירו בשקט. תכף אתה, הבטיח לו חנניה ואוניקס כשכש בזנבו באכזבה.

–       חנניה, בן כמה אתה? הילד שאל פתאום ומחה בגב ידו את רוטב העגבניות שנזל על סנטרו.

–       יש לך סבא? חנניה צחק והילד הנהן בפה מלא. אז אני כמו סבא שלך.

–       אז אתה לא כל כך זקן, התפעל חיים, לעס עוד, בלע והוסיף בכובד ראש: לי יש שני סבּאים, אבל אני אוהב רק אחד.

לבסוף אכל חנניה יותר משהתכוון. הוא העביר את ידו על בטנו התפוחה בתנועה מעגלית. מאכלים בטעם כזה לא אוכלים בכל יום, וחגורת מכנסיו מזמן לא לחצה עליו כל כך. בסתר לבו השווה את מה שאכל עם מטעמיה של תמה, אך סירב להגיע לכלל מסקנה. הוא לגם עוד מכוס המים והביט מבעד לרשת המתוחה על החלון: על דשא ביתו, בגבהּ אליו, ישבה על כסא הנדנדה של תמה אישה צעירה, שחורת שיער, ונדנדה בו את עצמה בשלווה, ראשה מוטה מעלה, אל השמיים הכהים שהוארו באור-ירח חיוור ונוקדו באין-ספור כוכבים. לצדו ישב ילד עגלגל, שחור שיער אף הוא, רכון אל צלחתו באינטימיות שיש רק בין אדם לאוכלו. חנניה העביר את עיניו הלוך  ושוב מן האישה שבחוץ אל הילד שלצדו וחזרה, מן הילד אל האישה, מנסה נואשות לקלוט את התמונה הזאת בתודעתו. ככל שניסה לצרוב אותה במוחו, כן שבה וצפה לנגדו, מעומק זיכרונותיו, תמונה אחרת: ערב קיץ שלֵו, תמה יושבת על כסא הנדנדה  הירוק, קוראת ספר עבה באורה הדל של תאורת הגינה ומשחקת בהיסח הדעת, כהרגלה, בתלתלי שיערה; רחש גלי הים הזוחלים אל החוף מתערבב ברקע בצלילי נעימה ערֵבה הבוקעת מחלונו של בית לא רחוק, רני שרוע על הדשא למרגלות אמו, אוכל פלח אבטיח ויורק את גלעיניו השחורים על פרוותו החומה של קסם, הכלב הראשון שלהם, שמת מזמן בשיבה טובה. חנניה קם ממקומו, כולו חרטה. הוא ליטף את ראשו של אוניקס ואמר לו בוא-כלב-טוב-שלי, בוא לאכול, למה בכלל נתתי לך לחכות.

   כשחנניה שטף את הכלים – הוא לא הסכים בשום אופן שרוחמה תשטוף אותם – הטלפון צלצל. לפני שהספיק לנגב את ידיו, הרים הילד את השפופרת וצעק לתוכה מי זה? אמר, סגרו, וטרק את השפופרת. מיד אחר כך צלצל הטלפון שוב. חנניה הזדרז לענות.

–       אבא? אמרה שלומית ותימהון בקולה, צלצלתי לפני רגע אבל כנראה הייתה טעות במספר, ענה לי איזה ילד.

אביה לא ניסה להעמיד אותה על טעותה.

–       תגידי, מה שלום אדווה, התעניין.

–       אדווה בסדר, היינו היום אצל הרופאה, מזל שהספקנו לתפוס אותה לפני כניסת החג. זה לא וירוס. זה סטרפטוקוק, אדווה קיבלה אנטיביוטיקה לעשרה ימים.

–       אימא אותו הדבר, נידב אביה קומץ מילים מיוזמתו, דיברתי עם בית החולים אחרי הצהרים, אין שינוי.

בתו שתקה ארוכות מן העבר השני בטרם נפרדה ממנו לשלום.

   בערך בתשע בערב, רבוץ ליד אוניקס בכניסה לבית, החלו עיניו של הילד להיעצם. רוחמה אחזה בו בבתי שחיו, הרימה אותו אל זרועותיה, הטיבה את ראשו על כתפה ונשאה אותו בצעדים זהירים למיטה שנתן להם חנניה, לוחשת לו כל הדרך שְשש… חיים, הולכים לישון, ששש… והניחה אותו במיטה. חיים התהפך על בטנו בצייתנות ונרדם מיד. אמו כיסתה אותו בשמיכה הדקה ובאה לשבת לצד חנניה בסלון. הוא הוריד את משקפיו מחוטמו ואת מוסף החג מידו וחייך אל האישה החבולה במבוכה. כשחייכה בחזרה בעיניים מאירות, הוא שאל אותה בעדינות מה שרצה לשאול כבר קודם, אף שניחש מה תהיה תשובתה: המשפחה שלך יודעת איפה את? לא דואגים לך? הוא בוש בסקרנותו.

– ביום כיפור אני אף פעם לא מתקשרת לאף אחד, התחכמה, חוץ מזה אין לי מי שידאג לי כל כך, וצחקה במרירות.

– אין לך משפחה? חזר ושאל ובחן בהיחבא את תווי פניה המתקשים. היא משכה את שפתיה מטה. בטח שיש לי. אבל מה שיש לי לא נקרא משפחה.

    הוא לא רצה לדחוק בה, על כן שתק, ודווקא כאילו הייתה שתיקתו סימן מוסכם ביניהם, היא החלה לטפטף אל אוזנו את תמצית חייה. ממש סרט טורקי, צרדה אליו, וסיפרה לו בלשון ציורית איך מתה אמה כשהיא הייתה ילדה-קטנה-כל-כך שהיא זוכרת ממנה במעומעם רק ריח נעים, אולי של בושם, קול עמוק וצרוד מסיגריות, מצעקות אין-סוף בינה לבין אביה ומִשִּירָה, כי לאימא שלה היה קול קטיפה והיא הייתה שרה כל הזמן, לפעמים אפילו במועדוני לילה, כך סיפרו לה. רוחמה שתקה רגע, אולי הפליגה למחוזות לא-לו, אחר כך אִבחנה בלי חמלה: כמה חבל שלא חלה אבי ומת במקומה, ומוללה באצבעותיה את שולי שמלתה. אחר כך ברח אחיה לפנימייה ושכח אותה, ועד היום היא לא סולחת לו שהפקיר אותה ככה לבדה, בידיו של אבא שלה. ובגיל שבע עשרה, משכה בכתפיה, ברחתי גם אני מהבית עם הבחור הראשון שהראה לי משהו שמזכיר אהבה.

   אבל די, באמת, התעשתה רוחמה והזדקפה במקומה, אולי היא מטריחה בסיפור הנדוש שלה את האיש הזה שהטיב עמה ואסף אותה אל ביתו. היום יום כיפור, צריך לסלוח, צחקה צחוק מר של מי שאין סליחה בלבו, ועיניה נשארו חתומות. אחר כך היא מוללה את המפית הרקומה שעל השולחן שלמולה וניסור הצרצרים לבלב ביניהם שעה ארוכה. לבסוף הסיטה את הכסא לאחור ולפני שקמה ממקומה אמרה לו בקול כבוי: ותראה איזה מזל היה לי – ברחתי מהמכות של אבא שלי ונפלתי על בעל שלא הפסיק לתת לי מכות מהיום שהתחתנו, ואתה  בחיים לא תנחש מה שמו. רחמים קוראים לו, רחמים! היא חייכה לחנניה חיוך חם, ראיתי שהסתכלת על הלחי שלי ועל הזרוע שלי בים. את החבורות קשה להסתיר. אבל האמת היא שלא בגלל זה ברחנו, אלא בגלל המכות שנתן לחיים. סתם, כי הילד לקח כמה קוביות שוקולד בלי רשות. חיים בכה עד שכמעט נחנק. אז החלטתי לברוח. לבן שלי לא מגיעים חיי כלב. חנניה בלע את רוקו ופזל לכיוון אוניקס, כתובע את עלבונו. לפתע חש צמא גדול והשתוקקות-למשהו-מתוק שהרעידה את גופו מבפנים. האבטיח החצוי לשניים שחיים הביא מן המטבח עמד על השולחן בינו לבינה כפרת-משה-רבנו שהוטלה על גבה: אדום, עסיסי, מנומר גרעינים שחורים. הוא בלע את רוקו ולא נגע בפרי. בתוך כך עלו בו גאווה גדולה ושביעות רצון על כך שנתן לשניהם מקלט בביתו. כששמע אותה שואלת בעדינות ואשתך, מה יש לה שהיא לא חוזרת? הוא אמר לה רק שהיא חולה מאד וחשק את שיניו. אבל היא שאלה אותו עוד ועוד וכשעמעמה באהדתה את שרידי הסתייגותו, הלך ופרם עצמו בפניה, השיל את גלדיו בזה אחר זה, כפי שמעולם לא עשה בין מכריו הוותיקים. הם שוחחו שעה ארוכה: פעם הוא מקשיב לה קשב רב, ופעם היא תולה בו מבטים, מנידה בראשה בצער בעוד חיי האיש מתפענחים לה אט-אט, כאילו היו מכרים ותיקים. כשהשתתקו, לבסוף, היו שניהם נסערים. היא מחטה את אפה בקול גדול, הוא העביר את אצבעותיו על לחייו ומחה אותן פעם אחר פעם, מתקשה להאמין שדווקא מול אישה זרה, שחורת-עיניים, פקע בתוכו מיתר ונחלצו מתוכו הדמעות כגבישים שנמסו, מוקאות החוצה מעיניו, בזו אחר זו, רותחות וגועשות, עד שהיו למעיין מתגבר, עד שחש שנעקרה מלבו אבן כבדה. הוא הביט בה בחשש, שמא גולגלה האבן הזאת היישר אל חיקה.

 
(C) כל הזכויות שמורות לעדנה שמש
הקטע מהסיפור "כל נדריו" לקוח מתוך הספר אמסטֶל מאת עדנה שמש בהוצאת הקיבוץ המאוחד וקסת