הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
הלכתי לראות את הסרט הזה עם ציפיות גדולות. סרטי אנמציה אני אוהבת מאוד, ואפילו אם זה אנימציה למבוגרים. ההרחקה הנחוצה כדי לשנות פרספקטיבות עולה יפה בשימוש באנימציה. בוודאי בסרט הזה. יותר קל לדבר, לתאר, להיזכר, אפילו לעשות תראפיה של ממש, מאחורי המסכה הזאת שקוראים לה אנימציה. הסרט עמוק. החפירה במציאות של מלחמת לבנון הראשונה, מה שזוכרים ממנה, מה שלא זוכרים ממנה, אמיתית וכואבת. מלחמת לבנון הראשונה מועלית כאן דרך פריזמה צרה, מתרחבת והולכת, של איש שנשארו לו סיוטים קשים מהימים שבהם נעשה הטבח בסברה ושתילה ומעט מאוד זיכרון אמין להישען עליו.
הסרט מודד, בודק, עובר איתו את התהליך התירפוייטי, החשוב, שהוא כה נזקק לו ובטח כך גם מאות אם לא אלפי חיילים אחרים.
החוויה שלי, כצופה בסרט, היתה עמוקה בתכלית, ויוצרי הסרט שבו אותי בתוכו. אבל ברגע האחרון הם קלקלו ובגדול. ממש בסוף הסרט נעלמת האנימציה ובלי אזהרה מראש הצופים נחשפים למראות הזוועה של הגופות המרוטשות של נשים, גברים, ילדים, המושלכות ברחובות סברה ושתילה. ואז נגמר הסרט.
מהסוף הזה נעלבתי עד עמקי נשמתי. מסרט שהוא שיטוט במרחבי הגיאוגרפיה הנפשית של הגיבור, הסרט נהפך לפורנוגרפיה זולה שבזולות. פתאום הסרט הפך לכתב אשמה. וזו הופנתה משום מה אלי. התגובה הראשונה שלי היתה מתגוננת. למה אתה מראה לי את זה? אני עשיתי משהו? אני אחראית? ולמה בלי אזהרה מראש? מראות כאלה, אמיתיים וצורבים, מצריכים הכנה מסוימת, מצריכים את הסכמתי, מצריכים את רצוני לראות, את יכולתי להתמודד. מה זה – טיפול בהלם? ולמה הצופים ראויים להלם הזה? לא מספיק טראומות של חיילים? רוצים לצרף גם את הצופים? נכון, אין מה להשוות, אבל העיקרון זהה. בקיצור, במקום אמפתיה, סופו של דבר, הסרט עורר בי הרבה אנטגוניזם, תחושה שרימו אותי. שמשכו אותי בלשון חלקה. שאני לא ראויה, כצופה, ליחס כזה.
וחבל.
לו אני במאית הסרט – הייתי ממהרת לחתוך בסכין חד את הדקותיים האחרונות, או לפחות עושה חסד עם הצופים וגם עבורו עושה את ההרחקה הנדרשת – ובונה את הסצינה הזאת כהמשך טבעי לסרט – דהיינו באנימציה. אירועי סברה ושתילה קיימים בתודעה הציבורית. אולי יש צורך, לפחות לדעת יוצרי הסרט, להתעסק בחומרים האלה – אבל בוודאי לא בברוטאליות שבה הדבר נעשה.
הבלוג של עדנה שמש
מצד אחד יש לי אמפתיה כלפי מה שחווית ואני יכולה להבין את ההרגשה.
מצד שני אני גם יכולה להבין את הבמאי. אני לא חושבת שאירועי סברה ושתילה (או בואי נקרא לזה בשם שלא מייפייף את זה- לא אירועים אלא טבח) נמצאים בתודעה הציבורית. אני כן חושבת שצריך להעלות אותם לשם. והטבח היה ברוטאלי, הלא טבח לא יכול להיות שום דבר פרט לברוטאלי, ולכן אולי כדי להעלות אותו לתודעה אין מנוס משימוש בברוטאליות.
ועוד דבר- כולנו אחראים. אנחנו חלק מחברה, ממדינה שאחראית ולכן אנחנו אחראים במידה מסויימת על כל מה שקורה. ולהרגיש את האחריות הזו זה אכן קשה מנשוא.
אליענה,
גם כל האירועים האחרים שהחיילים חווים בסרט קשים מאוד. למשל סצינה מזעזעת בתכלית של מפקד טנק שרגע אחד אוכל במבה ורגע אחר כך כדור מפלח את גרונו והוא נופל מת. וזו רק דוגמה. יש בסרט עוד. אפשר להעביר את הברוטאליות יפה מאוד באנימציה. כך גם את הטבח בלבנון. אם ראית את הסרט אולי הרגשת אותו דבר לרגע. אם לא – עכשיו הברוטליות כבר לא תוכל לך שהרי פרקתי את עוקצה. הידעה הזאת לא עושה את הסרט לפחות טוב, כאמור – הסרט מיוחד מאוד. אבל רק עד לרגע האחרון. הוא נשאר ותמיד יישאר מיותר ולא נחוץ. פשוט לא נחוץ. לא ככה.
ראיתי את הסרט וקיבלתי בהבנה את ההחלטה האמנותית של הבמאי. ראיתי סימני מציאות לכל אורך הסרט , לא הכל היה אנימציה , מידי פעם הבליחו תמונות ממש. המכה היא מכה. אני חושבת שהסרט אובייקטיבי עד כמה שאפשר ולא שופט את הישראלים ,מקסימום שופט את הפלאנגות ואת אריק שרון. תמונות כאלה אנחנו רואים כל הזמן בטלויזיה. אני חושבת שהמנוחה היחסית עם אנימציה מרחיקה ומזעזעת כשלעצמה , היתה צריכה חיתוך גס של התפרצות התמונות הממשיות . האמת שהסרט די הכריז על עצמו כתרפויטי , וכשעלו אצלו סוף סוף התמונות זה סוף הסיפור זה סוף הסרט . אנחנו ליוינו אותו
וזה הסיפור שלו. הייתי גאה בקהל של שעה שבע וחצי בערב בקולנוע מנדרין שיצא שקט שקט. הייתי גאה בסרט.
מירי, בכל זאת איך הרגשת עם התמונות של הסוף? נראה לך שהיו הכרחיות?
עדנה תראי זה מאבק בין אמנות לבין אמירה פוליטית ואם תרצי פלקטית .
בתהליך היצירה אמן הרבה פעמים שואל מתי אפשר להכניס אלמנטים מציאותיים של ממש
אי אפשר ליצור היום בעיניים מכוסות למציאות , מאידך סתם סרט דקומנטארי לא ישיג את האפקט שהיוצר רוצה.
ומה רצה הבמאי לדעתי
לתת את הזוית האישית היצירתית שלו ובאמצעותה כן , להעלות את הזוועה של הטבח , וגם להעלות את המציאות הבלתי אפשרית שאנחנו הישראלים חיים בה , וגם את זו של האדם הקטן מעבר לגבול .
זה הסיפור של האדם הקטן והשברירי באשר הוא. משום כך הסרט מכיל כל כך הרבה זויות , משום כך איננו חד מימדי , משום כך אני רואה אותו כסרט אנטי מלחמתי קודם כל , ואני חושבת שהוא הרויח ביושר את הזכות להעלות את התמונות בסוף .
לזעזע עד כמה שאפשר כל קהל יעד בעולם,ולשם שינוי האשמים אינם רק אנחנו.
אבל הכוח בידינו – האנשים בכל העולם לפעול נגד המלחמות. בלי הפואנטה הזו הוא היה מרוחק מאיתנו מידי.אמנותי. זו דעתי.
מירי,
דעתי שונה. אמנות יכולה לנצל את הכלים העומדים לרשותה – וכך היא עושה זה דורות – לצורך אמירה חברתית, כלכלית, פוליטית – בלי להזדקק דווקא לטיפול בהלם. טיפול בהלם הוא חולשה לדעתי – זה כמו ללעוס לי את החומר וגם להקיא אותו בשבילי. (במקרה של הסרט – היישר בפרצופי).
subtleties היו מאז ומעולם אמירות חזקות הרבה יותר מברוטאליות כמו דקת הסיום של הסרט.
עדנה, מסכימה איתך. אני ניזהרת מאד עם קולנוע.על טלויזיה בכלל אין מה לדבר.רוב הבמאים מגזימים הכל כדי ליצור אפקט ולעשות שם.
סבינה ראית את הסרט?
מה זה רוב הבמאים ? הם חברים של רוב המשוררים?
מירי, תשובה יפה לבורות.
ומה התשובה שלך, קן?
לקן בכלל לא תשובה יפה אפילו חצופה ואני מצטערת עליה.
אני כל הזמן שומעת עוד ועוד על הסרט הזה. הוא אמור להיות בטלוויזיה בקרוב ואני מתכוונת לראות ולהגיב.
כבר בטלוויזיה? מוזר – הסרט מעורר הרבה עניין ואז בדרך כלל לא נוטים להציג אותו כל כך מהר בטלוויזיה, מכל מקום אשמח לתגובתך. דבר אחד בטוח – אי אפשר להישאר אדיש לסרט הזה.
מה קורה עם כל הבנים? למה הם לא מגיבים? אני בטוח שיש פה לפחות אחד בבלוגרים (אז מה אם אתם מיעוט כאן)שחווה משהו ממה שהסרט מתאר.
אני לא הייתי שם אז אני לא רוצה לחוות דעה.