קום והתהלך בארץ או איך לברוח מבשורה – ביקורת לספרו החדש של דוד גרוסמן שהתפרסמה השבוע בעיתון 77

קום והתהלך בארץ, עדנה שמש

אישה בורחת מבשורה, דויד גרוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008

קום והתהלך בארץ, לך לך בְּארצך, אומר גרוסמן, ומועיד את הציווי המקראי לדמות אניגמאטית – לגבר שמן, חסר כוח, חסר אונים, שבתחילת הספר הוא רדום ממש, כמעט חסר תודעה, חי בדיר חזירים מסריח; שחייו שבויים בעבר כאוב בשל גורל שנכפה עליו באקראיות בעת מלחמת יום הכיפורים – כמו שרק הגרלה יודעת לעשות – שנשרך אחר אורה אהובת נעוריו, כמעט בעל כורחו; ואברם זה, שעוד לא נוספה ההֵא לשמו, נאלץ לקום וללכת, בתחילה בחצי הזיה מתרופת השינה שלקח קודם שהוכרח להצטרף למסע, ועליו לעשות כברת דרך לפני שילך ויתפכח, ילך ויֶיעשה בתוך כך לכלי הקיבול לסיפורה של אורה, לסיפור חייו של עופר הבן, הכופה עצמו עליה כמו גם עליו, בתוקף הנסיבות.

"הנסיבות" – ה"זוּרוּף" – משחקות תפקיד חשוב ב"אישה בורחת מבשורה" כמו שהן משחקות תפקיד חשוב בחיי המדינה, זה דורות; נסיבות שמתקיים בהן המתח הבלתי נלאה בין מה שניתן לשנותו לבין מה שלא ניתן לשנותו עוד, שכן את הנעשה אין להשיב; אבל השחקן הראשי באמת אצל שניהם – אצל החיים ואצל הפיקציה –  הוא העתיד – זה שאי אפשר יהיה לברוח מהשלכותיו, זה שאולי נקיטת הצעדים הנכונים עשויה לשנות את פניו לאין שיעור, כדי כך, אולי, שלא יהיה צורך לברוח כל כך מפניו. ובעליל, כמו שאי אפשר לברוח מבשורה, ככה אי אפשר לברוח גם מהתובנות הנוגעות לכולנו שמבצבצות מבין דפי הספר, אם כי הן מוצנעות במידה הנאותה שלא ינוּפפו לנגד עיניו של הקורא כמניפסט. הספר רחוק מאוד מלהיות מניפסט, אף על פי שנובֶּל אובְּליז", שהרי לגרוסמן נקשרו כבר כתרים של "סופר לאומי", קול בעל סמכות, שלכאורה מצופה ממנו שיפרש, יבאר, יעיר ויאיר על המציאות, אבל גרוסמן מעדיף דווקא להטביע בספרו סממנים של סיפור אישי, המסופר רובו ככולו מנקודת ראותה של אורה, האישה, האהובה, האם. אבל כמו שנסיבות חיינו כופות עלינו את השילוב המתמיד שבין הציבורי לאישי, בין הנורמאלי לטראגי, כך גם הספר הזה אינו מצליח לברוח מאמירה כוללת על "המצב". החטא הקדמון בספר – אם כי קדמו לו בוודאי "חטאים" אחרים – הוא מלחמת ששת הימים שבימיה הראשונים הוא פותח. בפתיחה נמצאות דמויותיו של גרוסמן – אברם ואורה, ואילן, לימים בעלה של אורה – בחדר בידוד בבית חולים, בחשיכה הנכפת עליהן בשל ההאפלה, עיוורות למתרחש תרתי משמע, נמצאות בבועה סגורה שהמציאות המתרחשת בחוץ – המלחמה – אינה זולגת ממש אל מעבר לדופנותיה; החולי הגדול של המלחמה הכובשת הזאת, שתוצאותיה מהדהדות במציאות חיינו עד עצם היום הזה ויהדהדו עוד זמן רב גם בעתיד.

וכשאורה העכשווית, הבוגרת, אימא לשני בנים שאחד מהם כבר שירת בצבא והאחר מוותר על חופשת השחרור שלו כדי להצטרף מיוזמתו למבצע צבאי העומד להתחיל בגדה – לוקחת את אברם אל הצעדה הכמעט היסטרית שלה בשביל ישראל מתוך רצון מודע לא לדעת, מתוך אמונה מכמירת לב שאפשר לברוח מהמוות עצמו, גם היא מתכנסת בכך אל תוך בועה – נופי הארץ היפים והמבודדים שגרוסמן כה מיטיב לתארם – הרחק מהאירועים עצמם ומהחדשות המלוות אותם, לא רוצה לדעת. קשה שלא להיזכר בסיפורו המפורסם של ג"ון אוהרה, "פגישה בסאמרה" שבו המוות קובע פגישה עם מי שהגיעה שעתו למות והאיש מחליט להתחכם לו ונס מעירו למקום אחר, ובמהרה מסתבר שלמוות כלל לא היה רנדֶוו איתו בעירו וכי הוא שם פעמיו היישר אל אותו "מקום אחר"… במילים אחרות, התחושה שהמוות מצוי מעבר לפינה ככלות הכל, וכי שמהשורות משחרר רק המוות, שׁוֹרה על בריחתה הנואשת של אורה ועוטפת אותה, באהבה וברחמים, כמו גם באירוניה דקה שבדקות.

ואולם, פתח התקווה בא ממקום אחר – מאותו המקום שבו האמן, במקרה זה הסופר, יכול לעשות את ההוקוס-פוקוס האולטימטיבי ולנתב את גיבוריו אל שבילים שאולי בטוח יותר להלך בהם, להדוף את הבשורה, בהבל פה, בהינף קולמוס. אבל אורה, גיבורת הספר, לא יותר ממכה על חטא על שלקחה את עופר בנה הצעיר אל נקודת האיסוף הצבאית, משם יוצאת יחידתו לפעולה – היא לקחה אותו לשם. מבחינתה, כעת, הדבר דומה לעקידה, כאילו היא במו ידיה עלולה להביא עליו את הכליה, וגרוסמן, המושך בחוטים, אינו מונע זאת ממנה. דווקא בשל כך, לאחר שרוב הספר היה כתוב, כפי שמעיד גרוסמן בדף החותם את הספר, הבשורה שניחתה עליו ועל משפחתו מהדהדת בעוצמה כה גדולה בין דפי הספר שבו לא רק הציבורי והפרטי משיקים זה אל זה אלא גם הבדיה והאמת.

לא צריך חדות אבחנה גדולה כדי לראות ולהבין ש"הדרך" אף היא אחת מגיבוריו הראשיים של הספר הזה. גרוסמן אשף בהיפוך המשל והנמשל – ב"איתמר הולך על קירות", גרוסמן ביקש לכתוב את פרשנותו לראייה הכוללת או החלקית של המציאות, על כן הכניס את איתמר-גופא לתמונה של ממש – כך גם כאן, הדרך – הרעיונית, האידיאולוגית, הנכונה או המוטעית, הופכת ל"דרך-הבשר-והדם" הפיזית שאנחנו אולי כבר שכחנו את יופייה התם, וגיבורי הספר שבכאן מהלכים עליה לאורכה ומגלים אותו מחדש, אבל גם את העובדה שכל צעד ושעל בחבלי הארץ הזאת מנומרים באנדרטאות של חיילים שנהרגו עליה, והן-הן שמהוות תזכורת לכך שאי אפשר לברוח משום דבר, בוודאי לא מהשבירוּת של קיומנו כאן. אברם, למשל,  חוזר מהשבי ונוסע ברחובות תל אביב ומרגיש שהכל הצגה אחת גדולה. "לא יודע, יש לי הרגשה… שהאמריקאי או הצרפתי לא צריכים להאמין כל כך כל הזמן כדי שאמריקה תהיה. או צרפת. או אנגליה."

אחד הקטעים היפים בספר – ויש כל כך הרבה כאלה – הוא הגילוי שמגלה עופר הקטן את עובדת היותנו טיפה בים לעומת מיליוני הערבים הסוגרים על מדינתו מכל עבר. הילד עושה חשבונאות פשוטה והאחד-ועוד-אחד שלו מביא אותו בסופו של דבר אל התוצאה הפטליסטית, החרֵדה, של "אז מה יהיה?". זו הסיבה שבגללה אורה הולכת בשביל ישראל ומספרת לאברם את סיפור חייו של עופר. כמו מטבעות בקופסת חיסכון היא תוקעת את הסיפורים בראשו, שיהיה לאחר כך, כי אחר כך אולי לא יהיה דבר בלתם.

רקמת החיים העדינה של אזרחי ישראל המוסלמיים והיהודים מוצאים בספר ביטוי בדמותו של סמי הנהג הערבי, מאבו גוש. היותו נהג מונית היא פרפראזה על ההליכה של אברם ואורה ועוד דמויות, בשביל ישראל: גם הוא תר את הארץ, בדרכו שלו, נוסע בדרכי הארץ במוניתו המצועצעת, מוכן ומזומן להסיע את אורה למחוזות חפצה בכל שעות היום והלילה. הרקמה העדינה הזאת מופרת כשאורה – שעד כה ניהלה עם סמי מערכת יחסים "נורמאלית" – אומדת את ממדי הבעל-בתיוּת שלה, בוחנת את שליטתה עליו בטון דיבור מצווה ואדנותי, ובכך היא פורמת את התפר החלש בלאו הכי, שבדו-קיום שביניהם, שלעיתים נראה יותר כמראית עין ותו לא, עד שפוקע ביניהם משהו שאין לו תקנה. סמי גם גורם לאורה להתוודע אל הסולידאריות המחתרתית שבונים להם שב"חים ביפו, בעזרתם של תושבי המקום, אל ה"שָם" שהוא פתאום סובייקטיבי ורב משמעי, כי לכל אחד, כך מסתבר, יש את ה"שם" שלו.  וכאן גרוסמן, כהרגלו, מביט בעיניים מפוכחות "בערבי הטוב" שמתחיל להתמרד כנגד התפקיד שנכפה עליו, שמתחיל אולי לפתח תודעה לאומית משלו.

אבל בראש ובראשונה זהו ספר הלל למילים, לכוחה של היצירה, לאותו עירוב שבין האמת לבדיה שהוא-הוא מעשה הספרות. גרוסמן מתבשם ממילים, מילים באשר הן: אברם הצעיר שבפתח הספר שבוי במילים, באפשרויות הטמונות במשחק בהן, בכוחן המאגי כמעט. אדם, הבן הבכור של אורה, שבוי אף הוא בעולמן העשיר של המילים, מוצץ אותן בפיו כאילו הן סוכריות, מתוקות וחמצמצות לסירוגין, "רואה סימני כתב בסדקים שבסבון, בקרומי הלחם, בסיד שעל הקירות"; אורה כותבת פיסות מזיכרונה במחברת כי "כשהיא כותבת, היא לא צריכה להמשיך ללכת ולנוע בלי הרף" – והֶלך אחד שנקרה בדרכה והיה לבעליה של המחברת הזאת לזמן קצוב כותב בה גם כן, למורת רוחה של אורה, את דברי ימיו שלו; ומכל זה מבצבצת אהבתו של גרוסמן למילים, מבצבץ גרוסמן עצמו שהרי הוא המנצח הגדול כאן על קו השבר שבין החיים והספרות, קו-שבר שהפעם נשבה בו בשל נחרצותה של המציאות: האסון המתרגש; כשלא רואים את הנולד.

עדנה שמש

הביקורת התפרסמה בגיליון עיתון 77 האחרון, יוני 2008