הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
הוא גדֵל וצומֵח שני סנטימטר בְּשבוע,
דומֶה שאני מתגמדת, אך לא.
אני שומעת בְּשקט
איך צומחות לו
שׂערות חדשות,
תובָנות חדשות,
מיתְרֵי הקול מתעבים עד מבוכה.
אם יש שער רחֲמים
אכניס בַּעֲדו בִּגדי תינוק שגָדַל,
נעליים שקטְנו,
חמְסָה עם אבן כחולה שעוד יש לה
שימוש אקח בחזרה,
דפי ציור עוטי נִצִּים וּנשרים
וְדָיות וּבזים וְעֵיטִים,
שְמות כולם הוא ידע
וּמָרְאֶה פניהם –
וְשָכַח.
א כל כך הבנתי הכל, אבל מאוד אהבתי אז אולי זה מספיק?? יש בזה משהו ציורי…
אילנה,
אולי אם הייתי כותבת "שיר לבני שגדל" זה היה קצת יותר ברור…
תודה עדנה.. ואני חושבת שהכי אני אוהבת דוקא את חלקו השני של השיר!
כן, זה מעניין העניין הזה שכשאתה כותב משהו הוא כל כך ברור ונהיר לך – וזה לא תמיד ככה בצד הקורא – אז תודה על שהסבת את תשומת לבי בעצם לנקודה שכל כותב צריך לתת עליה את הדעת.
עדנה שיר יפה ומקורי. מזמן לא ראיתי שיר על הנושא הזה.
כמה יפות השורות: "אם יש שער רחמים / אכניס בעדו בגדי תינוק שגדל…"
מעניין מאד מה שאת אומרת בסוף. האם את אומרת שכשגדל שכח שאהב פעם בעלי חיים?
לא, אלא את העובדה שהוא שכח את שמותיהם. זה חלק מהגדילה – ההשמה הזאת בצד של דברים שפעם היו חשובים ועכשיו כבר לא…
שיר מסתורי
לא חשובה ההבנה כמו התחושה החמקמקה שמעביר בעצם היותו
אם יש שער רחֲמים
אכניס בַּעֲדו בִּגדי תינוק שגָדַל,
נעליים שקטְנו,
חמְסָה עם אבן כחולה
שורות חזקות מאד , בשיר הזה על בני שגדל.כמה חרדות יש לנו לראות לאן יתפתח.
נכון אורה,
וזה קורה לנו בסך הכל עם כל ילד שאנחנו מגדלים – כל פעם מחדש, כאילו לא למדנו כלום…
נכון אורה,
וזה קורה לנו בסך הכל עם כל ילד שאנחנו מגדלים – כל פעם מחדש, כאילו לא למדנו כלום…