הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
השעון קורא לְךָ
וְקולוֹ פגוּם.
וּכמו שמְשון על עֲמוּדיו
אתה נושֵֹא את דָקותיו
האחֲרונות.
עמידתךָ הקָּשָה,
המּסֵכה המָּלבִּינה
על פָּניךָ
אף היא כשָּיש המִּתְפורֵר,
בָּאה בְּסוֹד המְאוּם.
בצִּילָהּ של המטֻטֶלֶת
אתה נִדמֶה רישוּם
שחור-לבן
נמתח בְּשקֶט כדי לפְקוע
בבוא הזמן המיֻעד
וכבר,
עכְשיו,
קוֶויךָ נמְחקים
אֶחד
אֶחד.
כולנו צפויים לכך. מקווה שהאמנות תעכב קצת את הדהייה. צורב
הי מירי,
כן,
והאמנות בוודאי תעשה את זה וכמו שכתב ויליאם שיקספיר בסונטה 18 המפורסמת שלו:
So long as men can breathe, or eyes can see,
So long lives this, and this gives life to thee
זה יפה, עדנה. נשמע כמו מחיקה נפשית של מישהו, או שמא פיסית, זיקנה.