הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
"אדם בתוך עצמו הוא חי" / עדנה שמש
ארי דה לוקה, היפוכו של אחד, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
כמו חרוזי זכוכית מוּרָנוֹ מושחלים על חוט, או כמו בולים נדירים, כך ספריו של ארי דה לוקה הסופר הנאפוליטני בן ה-56: שוויו של כל אחד מהם נמדד במשקלו הסגולי שלו-עצמו, אך סך-כל ערכם עולה אלף מונים כשהם נפרשים בפני הקוראים כולם-כאחד. "היפוכו של אחד" שנכתב ב-2003, הוא מין חרוז כזה.
כפי שמעיד קוצר היריעה בספרים שכתב דה לוקה עד כה, הסוגה ה"מועדפת עליו" היא הנובלה. על אף שדֶה לוקה האיש הוא מטפס מיומן לגובהי הרים, דה לוקה הסופר הוא אצן למרחקים קצרים: הוא חוסך במילים כמי שחס על נפשו, שכן השורות שלו נושאות על גבן מטען חורג, כְּבד-משקל הרבה יותר מזה של כותבי פרוזה אחרים: יש בספרו ערך מוסף לשתיקה ולאֵינוּת השזורים בין השורות, כי "היפוכו של אחד", על אף שהינו ספר פרוזה, כתוב כמעט כשירה צרופה. (אף כי יש הנוטים לספור את העמודים בספר ולהתרעם על מספר הדפים הלבנים הריקים ונוטים לראות בהם תוספת מלאכותית לנפח הספר, אני דווקא ראיתי בהם מעין אתנחתא, מין שתיקה ההולמת את דה לוקה במעבר מפרק לפרק, ומעניין לדעת אם גם במקור הדפים הלבנים האלה קיימים).
ביטוי מעניין נוסף למיצובו של "היפוכו של אחד" בקו התפר שבין הפרוזה והשירה הוא הניקוד התדיר של מילים בספר כפי שעושים, בדרך כלל, בספרי שירה. בקוצר היריעה דה לוקה עושה חסד, מודע או לא-מודע, עם עצמו ועם קוראיו. כי, בינינו, כמה ארוכים כבר יכולים להיות שירים? כמה אורך-נשימה יש לצלילת המעמקים הזאת, הן של הכותב והן של הקורא?
ואולם, אם מיטב השיר כזבו, מיטב הפרוזה הפיוטית של דה לוקה הוא ההתערטלות הכֵּנה והאמיתית דווקא – זו שעלולים לשלם בעדה מחיר כבד – שדה לוקה מתערטל בספרו בפני עצמו, לעצמו. "אדם בתוך עצמו הוא חי", שר שלום חנוך באחד משיריו ולו שאלו את דה לוקה הוא בוודאי היה מסכים איתו מאד. כי דה לוקה כמו כותב מתוך איזו באר שהוא שקוע בעומקהּ וממנה הוא דולה חומרי-נפש ציוריים מקוריים, אישיים ואסוציאטיביים וכאמור, שיריִים ממש, שאותם הוא שולח למעלה, אל אוויר העולם, כבועות סבון צבעוניות: אנו – אם נספיק – נצליח לראותן, מיד אחר כך יפקעו או יינשאו על גב הרוח. במילים אחרות, הקורא אינו אלא כלי הכָלָה מִשני שדה לוקה אינו מכוון אליו דבר באורח ישיר, ואולי זה אחד הדברים העומדים ביסוד ההיקסמות הגדולה מכתיבתו.
האניגמאטיות מתחילה כבר בשם הספר – כי מהו, באמת, היפוכו של אחד? – וגם בשמות הפרקים המוצנעים בסוף הספר. המתרגם, אורי ש. כהן התחבט בשם הספר ואף שקל בתחילה לקרוא לו "כנגד אחד". לדבריו, הקושי אכן נובע מן העובדה שהטקסט פואטי במיוחד. ההליכה העדינה הזאת בין שתי הסוגות – הפרוזה והשירה – באה לידי ביטוי במידה רבה בעיוות התחבירי, ואותו היה קשה להעביר לעברית מבלי "לעוות" גם אותה יותר מידי.
למשל, "התבוננתי ביָדוּע ששכחתי" (היפוכו של אחד, עמוד 113), או ""עיר, נערה…גרמו שֶהַהִנְנִי שלי יהיה כמו של אלמוני…" (שם, שם), או "מאיזה חומר הוא עשוי הכָּזֶה" (שם, עמוד 117).
לספר גם אין עלילה של ממש. אולי יהיה נכון לקרוא לרצף שאנו נחשפים אליו בשעת הקריאה בשם "תחנות בִּזמן דה לוקה": ילדותו בדרום איטליה, נעוריו ובחרותו כאנרכיסט בשנות השישים הסוערות של אירופה, מיומנותו וחוויותיו כמטפס הרים המתוארת בחושניות רבה, עבודתו כפועל פשוט וכמתנדב באפריקה הקודח ממלריה, ועל חיי הרגש הנפתלים שלו – אהבת נעוריו שטעם ההיזכרות בה מתוק-מריר ואהבותיו הבלתי ממומשות לנשים שבאו אחריה, וגעגועים, געגועים חומרי בטן לתחנות ההן בחייו שבהם החיים היו הרי משמעות ואינטנסיביים עד כאב.
ואי אפשר בלי הנקודה היהודית-ישראלית: דה לוקה הוא קתולי המאוהב בתנ"ך, הוא למד יידיש ועברית, ומתרגם "היפוכו של אחד" אורי ש. כהן המצוי עימו בקשרי ידידות אף ראיין אותו לעיתון "דבר השבוע" ב-1994, עוד בטרם תורגמו ספריו לעברית. כמעט בכל אחד מספריו של דה לוקה אחד הגיבורים הוא יהודי, או בעל זיקה ליהדות (כמו ב"הר אדוני" וב"אתה שלי".) ב"היפוכו של אחד" הוא שר את השיר היִידי "טומבלליקה" שכולו שיר על הלב המתגעגע, הבוכה בלי דמע.
* * *
תודה רבה. אומי.