ביקורת לספר ילדה אהובה/מריאן פרדריקסון

עדנה שמש: השבר ותיקונו: ילדה אהובה מאת מריאן פרדריקסון

אם התמה המרכזית העוברת כחוט השני ברוב ספריה של  הסופרת השוודית מריאן פרדריקסון היא יחסי משפחה בין-דורִיִים וחברוּת, ומשמעותם אלה לאלה, הרי שסִפרהּ "ילדה אהובה" (הוצאת כנרת, ,2006 תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ") אינו יוצא דופן. הספר מגולל פרק בחייה של קתרינה, אישה שוודית בשנות השלושים לחייה הנהנית ממקצוע חופשי – היא אדריכלית – ומחיי מין סוערים וחסרי מחויבות, אשר מגלה שהיא הרה לחברה האמריקני ג"ק. היא אוהבת את סגנון חייה וההחלטה האינסטינקטיבית הנכונה, מבחינתה, הוא להפסיק את ההיריון. בכל זאת, על אף הפחד מאובדן עצמאותה, קתרינה נשבית ברעיון האימהות ומחליטה לשמור את התינוק. הספר מתחיל בנסיעתה בחשש מסוים אל אמה, אליזבת, כדי לספר לה את החדשות המסעירות.

במפגש נימוסין שנערך עוד קודם לכן בין שתי הנשים – קתרינה ואמה – לבין ג"ק, קוראת לו האם "קאובוי" וג"ק אינו נעלב כי ברור לו שזה הסטריאוטיפ של הגבר האמריקני. "לא סטריאוטיפ אלא אולי ארכיטיפ", מבארת אליזבת. "קאובוי הוא גיבור. הוא חזק, הוא נאה, אמיץ ובעל לב טהור… הוא תמים וכן. איכשהו הוא חי בעולם שהאמת בו פשוטה וחד-משמעית" (ילדה אהובה, עמוד 22). האמת הפשוטה והחד-משמעית שבתוכה ג"ק ואין-ספור גברים דומים חיים בו, תביא אותו בהמשך לפרץ אחד, מפתיע רק לכאורה, של אלימות המניעה את העלילה. פרדריקסון מתארת ובוחנת ב-ילדה אהובה את הדמות הסטריאוטיפית למדי הזו של הגבר האלים, לא רק בדמותו של ג"ק אלא גם בדור קודם, כמו גם תוהה מה יהא על הדור הבא. מכל מקום, ג"ק הוא גבר אינטליגנט, עוסק בעבודת הדוקטור שלו, אך הרקע המשפחתי שלו הנפרש אט-אט בפני הקורא, הוא חממה-להרע שבו הבשילה במשך השנים הקרקע לאותן מכות נמרצות שהוא מכה את קתרינה, כשנודע לו דבר הריונה.

פרדריקסון אמנם אינה יוצרת שום אמפתיה מודעת אל ג"ק או הצדקה להתנהגות האלימה שלו, אולם  יש בבחינתה את דמותו מידה מסוימת, מרוככת, אולי מרוככת מידי, של הבנה למניעים פסיכו-סוציולוגיים (רקע של אלימות בבית, שתייה מופרזת) ולתהליכים שעלולים להכשיר את הקרקע לפרץ לא-צפוי של אלימות, כמתואר בספר. בד בבד מתוודעים הקוראים אל דינאמיקות תת-קרקעיות נוספות, אם כי לא מפתיעות, יש להודות, ואשר נותנות מעין הסבר, שוב, סטריאוטיפי ופשטני משהו, להתנהגות הברוטאלית, כמו למשל העובדה שגם אליזבת סבלה בעבר מבן זוג אלים שמירר את חייה ואת חייה ילדיהם, וכי די בעובדה זו להסביר את משיכתה של קתרינה לג"ק: "ידעתי שגדלת עם אב אלים…, נידמה לי שבנות עם רקע כזה לעתים קרובות נמשכות לגברים אלימים." (שם, עמוד 226)

כאנטי-תיזה וכמשקל נגד לכל זה עולה גם דמותם של אולוף, אחיה של קתרינה ואריקה, אשתו. אריקה היא אישה סאמית, שוודית שורשית ואותנטית, גמלונית ולא יפה ביותר, שיש בה משהו מיסטי מושך המנהלת עם בן זוגה על מי מנוחות, מערכת יחסים הוגנת, יפה ושוויונית.

ילדה אהובה, כמו גם ספרים קודמים של פרדריקסון מעוגן היטב באורח החיים השוודי: הקול הנשי בספר הוא קול חזק  ובוטח. בלי הצהרות פמיניסטיות גורפות מידי הפכו הנשים בשוודיה (ואולי היו כך מאז ומעולם) לכוח הדומיננטי בחיי הרוח ובחיים הפוליטיים וגם הציר שעליו סובבים  חיי המשפחה.  הסוציאליזם הסקנדינאבי מטיב עם הנשים, אם גם אינו מקפח את הגברים, להיפך – מכוח הזכויות שיש לנשים מעוגנות גם זכויותיהם שלהם – סוציאליזם המאפשר את קיומן של דמויות מהסוג של קתרינה ואליזבת אמה: הן אינן זקוקות לגברים באמת, מכל מקום לא בכל מחיר, ובין השורות מבצבצת מפעם לפעם מורת הרוח של פרדריקסון כנגד הביקורת הנשמעת מבחוץ על אורח החיים השוודי, למרות ההומור-לכאורה שבו קובעת אחת הדמויות כי הסקנדינבים "סובלים ממלנכוליה לותרנית מהסוג החמור ביותר" (שם, עמוד 151), ואילו ג"ק מוסיף שמן למדורה ואומר "מקרה קלאסי של מלנכוליה פוריטנית! הרבה יותר מידי ביטוח בריאות חינם ושכר שוויוני ושוויון בין המינים. שלא לדבר על מעונות לכל הילדים וזכות בלתי מעורערת לבצע הפלה על חשבון המדינה". (שם, עמוד 153)

על אף האינטליגנציה הגבוהה שלה וסגנון החיים המודרני והחופשי שמנהלת קתרינה בארץ נאורה כמו שוודיה, פרדריקסון "תופרת" לה את קשת התגובות המתבקשות והמאכזבות-משהו בבנאליות שלהן למכות שספגה מג"ק: הפחד, תחושת אפסות (זמנית) והבושה העמוקה שהיא חשה, על אף היותה היא הקורבן. מאוחר יותר, בתהליך ההבשלה של ההכרה בכוחה לנתק את השרשרת, קתרינה מבינה שהיא אינה צריכה להתבייש במצב שאליו נקלעה, אלא בעובדה שהרשתה לעצמה להיות מושפלת. וגם כי השתמשה בג"ק בדיוק כפי שהשתמשה בכל גבר אחר. "עצמתי את העיניים ולא ראיתי איזה גבר הוא באמת. אלוהים יודע שהיו אותות אזהרה". (שם, עמוד 67)

המכות והזעזוע הפיזי והנפשי שג"ק גרם לקתרינה, מביאים לה בכנפיהם, למרבה האבסורד, גם איזו תועלת חשובה: קתרינה מקבלת את פסק הזמן שהייתה זקוקה לו כל כך ואשר מעולם לא העניקה לעצמה: לעצור את המרוץ המטורף לכיוונו של איזה יעד לא מוגדר בעבודה, (לעבודה קתרינה קוראת "מקום מפלט"); הרופא המטפל בה אוסר עליה לעבוד זמן-מה או לנהוג במכונית עד שתחלים וממליץ שתעזוב את הרעש – הפיזי והמטאפורי – של מרכז העיר הגדולה. פסק הזמן הזה מאפשר לקתרינה לאסוף את השברים מחד, אך גם לגבש לה תפיסת עולם אחרת. באתנחתה הזאת קתרינה גם פוגשת את ויקטור עמנואל, צייר בודד וטוב לב.

כמה מפרקי הספר כתובים כמכתבים שהאם אליזבת כותבת לקתרינה ובהם היא מעלה על פני השטח דברים שמעולם לא דיברה עליהם ישירות עם בתה: חייה לצד בן הזוג האלים. אלה הם פרקים בחייה של הבת שאינם נהירים לה וחלקם מטושטשים לא רק ביד הזמן אלא גם מכוחה המבורך-מקולל של ההדחקה. באמצעות מכתבים אלה יוצרת האם קשר, גם אם לא בלתי אמצעי, עם בתה ומספקת לה את הגשר הנחוץ לה כל כך, בין ההווה של חייה לבין עברה וכפועל יוצא, גם בין אלה לבין עתידה.

כוחה התיאורי של פרדריקסון מצוי, ללא ספק, בפרטים הקטנים. כפי שעשתה בספריה הקודמים, גם בכאן היא מטיבה לתאר בצד רגעי משבר את הרגעים הקטנים שגם שמהם החיים עשויים: התעוררות לבוקר של גשם חרישי, התבוננות בפרחי הגינה, פתיחת חלון אל משטחים בוהקים בלובנם של שלג מנצנץ, ריחו של אוויר טוב, ישיבה בצוותא בדירתו של ויקטור עמנואל הצייר, שיחת-החולין איתו ושתיית הקפה, טיול רגוע ביער ירוק ואפל.

לא בכדי מתוארת מערכת היחסים המתרקמת בין קתרינה לבין ויקטור כאפלטונית בבסיסה. בניגוד למאהבים שהיו לה קודם, בניגוד לסערות התשוקה שחוותה בעבר, ויקטור הוא אי של שלווה, יותר חבר ממאהב. פרדריקסון צוטטה כמי שאמרה:Friendship will be more important than love in the future” – ואכן, ויקטור מהווה חלק חשוב מהחלמתה של קתרינה ומעתידה.

לקראת סוף הספר נערך בין קתרינה לבין ג"ק המפגש הבלתי נמנע. תוצאותיו של המפגש הן תרפויטיות עבור קתרינה ומאפשרות לה להמשיך בחייה, אם כי לא מאותו המקום בו שמה אותם בצד במצוות הרופא, גם לא מן המקום הסובל של אימהּ שלא ידעה לשים קץ לאלימות שספגה מבן זוגה ובכך חרצה את גורלה ואת גורל ילדיה. יכולתה של קתרינה להתמודד עם מה שקרה לה בדרך נחרצת יותר, היא-היא שמחלצת אותה ואת התינוקת שלה מגורל דומה בעתיד, ומנתקת את השלשלת הטראגית של האלימות.