הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3861178,00.html
זה הקישור לכתבה שלי על תערוכת IPE כפי שהתפרסמה היום בווינט. אני קראתי לכתבה "האומנם נפגשנו?" כדי לבטא את תהייתי על העובדה שבתערוכה הזאת לא נמצא ולו צדיק אחד (פלסטיני או ישראלי-ערבי) שיסכים לתלות יצירה שלו בתערוכה ישראלית הקוראת לדו קיום ולסובלנות, זאת, כמובן בהנחה שהמארגנים (חמישה סטודנטים נמרצים ומלאי כוונות טובות) אכן עשו כל מאמץ למצוא יצירות כאלה, ואני התרשמתי שאכן כך הם עשו.
העורך בחר לשנות את שם הכתבה, אבל אין דבר. כל השאר על אחריותי…
בתערוכה זו אני מציגה צילום אחד (100 ס"מ על 70 ס"מ) והנה הוא לפניכם:
.jpg)
הייתי בתערוכה , אהבתי את השירים שם וגם את הצילום שלך , למרות שלא את השם שלו.וכן באמת חבל. היה צריך לשנות את שם התערוכה למען ההגינות והריאליות
הי מירי, תודה.
באשר לשם הצילום (ערביות טובות) חבל שהוא לא הובן כהלכה כי השם ניתן באירוניה, כמובן. אני מקווה שקראת את הדף הנלווה לצילום שהוא בבחינת "הצהרת האמן" אז הנה אני מעתיקה לך אותו לכאן, בתקווה שהוא ייתן הסבר טוב לגבי הבחירה בשם, דווקא כי בחרתי בו "בפוך על הפוך":
"ערביות טובות"
צילום: עדנה שמש
נחלת בנימין, ת"א, קיץ 2009
תפיסתנו את המציאות, דעותינו הפוליטיות, ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית שלנו, כולן עושות יד אחת לטעון את האובייקטים שלפנינו במשמעות עודפת. לא פלא שקיימת בעייתיות בהצגת דמותה של ערביה פלשתינית במיצוב שיהיה לא סטריאוטיפי, ושלא יהיה לו סאב-טקסט טעון מראש. בבואנו ליצור דיוקן, ולו רגעי, של הערבי, קשה לנו להימלט מעיצובו כ'מְייצֵג', יהא תיאורו אשר יהא. קשה להגדיר אם מקור הסטיריאוטיפיזציה הוא במציאות המתוארת על ידי האמן או על ידי הייצוגיות שמעניק לה הצופה. כלומר, האם נהיה מסוגלים לראות בערבי אינדיבידואל או שמא רק את ייצוגו? והאם ההתייחסות אליו לא תיתפס בהכרח גם כהתנשאות עליו.
כשהאמנים והאובייקטים שלהם מצויים משני צדי המשוואה בקונפליקט מתמשך, אין כמעט דרך ליצור דיוקן שישא מאפיינים 'אובייקטיבים' או 'פרטיים', ולא ייצוגיים או ייצוגיים-לכאורה, כשהקצה הקיצוני של הסקאלה הזאת הוא, כמובן, הדמוניזציה. אם 'רק' ננסה לתאר את המציאות, אנחנו עשויים למצוא עצמנו 'מואשמים' בראייה חד-ממדית שלה. כלומר, 'נחטא' בכל מקרה: אם נבטא אמפתיה לאובייקט שלנו, הוא ייראה פלקאטי; אם נבטא ביקורת, ניחשד בפוליטיזציה של תיאורו, או בנקיטת עמדה. במילים אחרות, הבעיה שהתמודדתי איתה אינה במישור הפורטרט, אלא במישור הקריאה שלנו את המציאות. מורכבותה מכתיבה את המסקנה הכאובה שעוד ארוכה הדרך עד שהנשים האלה יוכלו להיתפס בעינינו כ'סתם' נשים שמפריחות בועות סבון להנאתן במרכז תל אביבי הומה. ניסיתי להכניס את עדשת המצלמה אל הרווח הזה, שבין הפרטי לייצוגי, שבו מתקיים מתח מתמיד, ולקוות שיום אחד הוא יתפוגג, ולו במקצת.
עדנה שמש
אירוניה קשה מידי לטעמי. הצילום כל כך יפה הנשים כל כך שמחות ואנחנו איתן.
כמי שהטעינה לא פעם את יצירתה בכוונותיה אני מרגישה שבלי השם, הניגוד הזה בין רצינות ההופעה והמשחק
יפה ומרגש. אני למשל הייתי מציינת את מקום הצילום,אם הייתי רוצה להטעין משמעות. וכן אם הייתי כותבת מאמר וקוראת לו כך …לא גם אז השידוך נראה לי מאולץ מידי. סליחה מקווה שתקבלי את דברי ברוח טובה. אחרי הכל זה לא בעלום שם…:)אבל אם את רוצה מוזמנת כמובן למחוק ולא אעלב.
מירי, אני מודה לך על ההתייחסות שלך וחס וחלילה, כלל לא עולה בדעתי למחוק. כל חיי הייתי בעד חופש הדעה – לי עצמי יש ותמיד היו לי דעות מוצקות בנושאים רבים, חשובים יותר וחשובים פחות, אבל אני גם לא חוששת להודות בטעותי. יכל להיות שאת צודקת. אולי השם מיותר. אולי קשה מדי.
אגלה לך שבשלב מסוים קראתי לצילום "בועות" שגם הוא שם רב משמעי כי מצד אחד הפרחת בועות הוא מעשה שילדים אוהבים לעשות והייתי רוצה לדבוק בתמימות שבה האישה שהצילום מפריחה את הבועות, ומצד שני להיות דימוי לשלום המתרחק מאיתנו – לפחות לא מתקרב אלינו למרבה הצער בהקצנה ההדדית – ועל כן הוא כמו "עורבא פרח", כמו משהו שביר שרגע ישנו ורגע עלול לא להיות – כמו בועות.
לבסוף החלטתי על השם "ערביות טובות" וחשבתי שההסבר בדף הצהרת האמן יחדד את האירוניה.
אולי לא הצלחתי.
אגב, שכחתי לציין – צילמתי את הנשים האלה באחד מימי יריד החוצות של ימי שלישי בנחלת בניימין. הן עברו בדיקה בטחונית מדוקדקת עד שנכנסו פנימה. עקבתי אחריהן קצת, עד לקיוסק שבו קנו גלידה והתיישבו, ופתאום הצעירה הזאת הוציאה את מפריח הבועות. הרגע הזה הילך עלי קסם וצילמתי.
אני חושבת שאני יכולה להבין למה אף פלסטיני לא רצה (אולי) להציג בתערוכה הזאת. כמובן יכול גם להיות שהסטודנטים לא עשו מספיק מאמץ כדי למצוא פלסטינים שיציגו בה.
מנסיוני בעבודה בארגונים ישראלים- פלסטינים על פרוייקטים משותפים אני יודעת שמדובר בשיתוף פעולה מאד טעון וקשה שבו בדרך כלל יש התנשאות ופטרונות רבה של הישראלים, באופן לגמרי לא מודע וללא כוונות רעות, רק מתוך יחסי הכוחות הקיימים ממילא ומתוך הגזענות שקיימת בנו אם נרצה ואם לאו. בתנאים כאלה קשה מאד לעבוד יחד על פרוייקטים משותפים, אם כי ברגע שקיימת המודעות לעניין זה בהחלט אפשרי. בנוסף, קשה לי לראות מדוע איזשהו פלסטיני ירצה לשתף פעולה עם ישראלים אחרי עופרת יצוקה.
כן, אליענה, אני מניחה שכל מה שכתבת נכון. אבל זה בכל זאת מאכזב כי ההתחפרות לא טובה לאף צד.
באיזו נאיביות, הייתי בטוחה שזו תערוכה משותפת, גם הסטודנטים שיזמו אותה חשו אותו הדבר, לפחות זה מה שאמרו לי ומתוך הנחה שעשו מאמץ ליצור איזון בתערוכה, באמת קשה לי לדבר בשמם.
אני, מכל מקום, חשתי אכזבה מסוימת. העויינות אכן גדולה מאוד. אני בטוחה שחוסר הרצון שלהם להשתתף אינו נובע רק מאיזה רגש נחיתות כלפי יחס מתנשא. אני חוששת שיש משהו עמוק יותר – איזה פער שכרגע נראה על פניו בלתי ניתן לגישור. כאילו – אף אחד? אפילו לא אמן אחד?
אין לי ספק שזה מאכזב מאד. יש משהו כל כך מכאיב ומתסכל בנסיונות הללו, שאולי הם באמת נאיבים, ליצור פעילות משותפת, ולהיתקל בסירוב לשיתוף פעולה. יחד עם זאת אני חושבת שכשמנסים להבין למה זה קורה, זה הופך לקצת פחות מתסכל, או לפחות פחות מעליב.
נכון אליענה, הכל נכון.
לפעמים צילום קסום לא מצליח לקבל שם מילולי מתאים…וגם עבודות אמנות מסוגים אחרים. בעיה שאני נתקלת בה כל הזמן
נכון, ולכן אולי לא כדאי להתמקד כל כך בשם… אולי כדאי ליהנות (כך אני מקווה) מהצילום עצמו..
יש הרבה תגובות לכתבה בווינט.
ראית?
כן, ולמרות שכמה מהן מרגיזות בהתרסה הבוטה שלהן – זה מעניין לקרוא… התגובות הראשונות כלל לא מתייחסות לכתבה או לתערוכה אלא פשוט תוקפות את "המצב" או את "השמאלנים" – אבל מה חדש?