למה בעצם היו צעדות המוות? מחקר וספר חדש מציע תשובות

מה הייתה מטרת צעדות המוות בסוף מלחמת העולם השנייה? מחקר חדש באוניברסיטה העברית מציע תשובה

יותר מרבע מליון  אסירי מחנות הריכוז, יהודים ולא יהודים נרצחו בצעדת המוות שהתקיימו בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. פרופ' דניאל בלטמן מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בדק לראשונה מה הייתה מטרת צעדת המוות האלה. מחקרו של פרופ' בלטמן, שמתפרסם בימים אלו בספר, הוא הניסיון הראשון לבדוק את תקופת הסיום של מלחמת העולם השנייה ואת גורל היהודים בתקופה הזו.

המחקר עסק בפינוי אסירי מחנות הריכוז ומחנות העבודה מפולין לגרמניה. "צעדות המוות החלו כאשר הגרמנים ביקשו להרחיק את האסירים מהחזית ולמנוע את נפילתם בידי האויב" מסביר פרופ' בלטמן. הצעדות החלו בסוף 1944 בשלב שבו כבר היה ברור שהמלחמה עומדת להסתיים והגרמניים מפסידים. כ-720,000 איש החלו את צעדות הפינוי מהמחנות ובתוך חודשים ספורים נרצחו כ-250,000 מהם. ההערכה היא שכשליש מהצועדים היו יהודים.

במחקרו ביקש פרופ' בלטמן לבחון את דרך ביצוע רצח האסירים בחודשים האחרונים של המלחמה בהשוואה לרצח השיטתי שנעשה במהלך המלחמה. "בתקופה זו הבירוקרטיה של הרצח כבר קרסה ואלפי האסירים שנותרו היו נתונים להחלטות שרירותיות, בלתי מתוכננות ובלתי נשלטות של שומרים" אומר פרופ' בלטמן. "מה שקרה זה בעצם דה-צנטרליזציה של מנגנון המוות". במצב שנוצר התגבשו קבוצות חדשות של רוצחים המורכבים משומרי המחנות שכבר אינם כפופים לשום גוף. אליהם הצטרפו גורמים שונים: פונקציונרים מפלגתיים, מיליציות עממיות מקומיות, חברי תנועת הנוער ההיטלריסטי ואזרחים.

תופעה נוספת שלא נבדקה עד כה בחקר השואה ועליה עמד המחקר היא מה התרחש כשהתושבים הגרמניים נתקלו במקומות מגוריהם באסירי המחנות אשר הסתובבו בדרכי הפינוי בגרמניה ובאוסטריה ערב הכניעה. מצב זה הביא לפרץ אלימות שיצא מתוך ליבה של האוכלוסייה האזרחית בגרמניה ובאוסטריה בשיתוף ה-SS נגד האסירים.

לדברי פרופ' בלטמן, "נוצרה קהילת רוצחים חדשה שלא הייתה קיימת בזמן המלחמה, קהילה שאינה מתייחסת בהכרח לסוגיית 'הפתרון הסופי' והאידיאולוגיה הנאצית האנטישמית אינה הדבר העיקרי שמניע אותה. שיקוליו העיקריים של  ציבור רוצחים זה הוא הגנת המשפחה והקהילה מפני האסירים שעשויים לנקום את סבלם. כדי להבין את היווצרותה של קהילות רוצחים אלה צריך להבין את המציאות החברתית בגרמניה ערב הכניעה. מדובר בחברה מתפרקת, שטופת אלימות שחיה 12 שנים במציאות פוליטית ואידיאולוגית שהכשירה ונתנה לגיטימציה לרצח  של כל מי שנתפס כאויב".

שאלה מעניינת נוספת שנבדקה במחקר היא  מדוע לא רצחו הגרמנים את האסירים מיד אלא שלחו אותם בצעדות מוות. פרופ' בלטמן חקר ומצא כי הייתה הוראה של הימלר לפנות את מחנות הריכוז כדי שהאסירים לא יפלו אסירים בידי האויב ויחשפו כל מה שהתרחש במחנות. הוא ניסה לשמור על האסירים היהודים כקלף מיקוח במו"מ שניסה לנהל עם מעצמות המערב. ואולם כל השיקולים האלה קרסו נוכח המציאות שבה הקשר עם מקבלי ההחלטות ברייך התרופפו והתנתקו בשל המצב הצבאי בגרמניה בסיום של המלחמה.

המחקר מתואר בספר "צעדות המוות 1945-1944" שיצא בימים אלו בהוצאת יד ושם.