מאיה בז'רנו משוררת, סופרת, מבקרת ומתרגמת
/.11.78
(על הסרט והדמות, והרעיון של הקרבן)
בימוי: מיכאל קאקויאנוס לפ י אווריפידס
בימוי: מיכאל קאקויאנוס לפ י אווריפידס
טטיאנה פאפאמוסקו – איפיגניה
אירן פאפס – קליתמנסתרה
לעתים נראית "תמימות" כאטימות. במקרים אלו הצלתה הגדולה של התמימות היא ההארה, כלומר תובנה עליונה הבנה לסכנה הסובבת ומאיימת על קיומה.
הבנה הארה זו שיש בצידה מעשה בלתי שגרתי נעלה מעין קפיצה נשגבת זו ההקרבה של נפש שהיתה תמימה במובן שלימה מאד ומכאן גם כוחה ואצילותה.
הכוח למעשה הטראגי. לקבלת הגורל.
חוק הוא שלנוכח אטימות כלשהי מתעוררת נטיה עזה לפרוץ ולחדור אליה פנימה, לשבור אותה כמו המים החודרים. בעולם המודרני או הרנסאנסי בדרך כלל זה נעשה באמצעות האירוניה, ולדוגמא: יגו חודר כחרב קטלנית באמצעות לשונו האירונית לנפשו העדינה הפגיעה האוהבת בתום של אותלו וממוטטת אותו.
נדמה שאיפיגניה הנסיכה הצעירה מאד הרכה והשבירה היא כענף פורח בתוך עץ ענקי – יון זו מערכת חיים שלימה ומורכבת למדי בעלת ערכים אמונות ועקרונות – איפיגניה מוקפת בכוחות ברבריים של חילות גברים הם מובילים וקובעים אותם והאלים שמעליהם חורצים את גורלם. היא נתלשת מהענף היפה והמוגן עליו צמחה וליבלבה כדי להיות קרבן עולה לאלה דיאנה צמאת הנקם והדם כמתת כפרה על חטא שביצע צבאו של אגממנון אביה של איפיגניה, מלך ספרטה. אבל היא עוד לא יודעת זאת, היא חיה בתום ואהבה, מועידה עצמה לבחירתה של אמה המלכה קליתמנסטרה – להיות כלתו של אכילס. ההיפוך וההיודעות מתרחשים מהר,
איפיגניה הבת התמה והמעריצה של אביה מבינה שהיא נבחרה על ידו להיות קרבן האלה, לא יעזור כאן שום בכי ובקשת רחמים או בריחה, זה יעודה ומבת בוטחת באביה היא נהפכת למהות אחרת, נפתחת לכוח הרצחני הצבאי הנוראי המקיף אותה בשעות ספורות בהן היא מתייחדת עם עצמה בכאב ונפרדת ממהותה הארצית אנושית של נערה נסיכה מפונקת לסמל גדול וטראגי, על ידי השגה רוחנית הפנמת ערך דתי ולאומי גדול. תהליך ההשתנות הגדולה שלה כואב ומייסר ניכר בפיתולי גופה השברירי פרכוסי הפחד וההשפלה. יכולה היתה לבחור בחיים כשאכילס מציע לה להינשא לו ובכך לפסול עצמה להיות קרבן עולה טהור אבל היא מועידה את בתוליה למען המולדת למען הצבא למען ערכים כלליים היא עצמה מנשאת את תכלית חייה
ובמקום להימלט לחיים הארציים הרגילים נכנסה למיתוס, כלומר התמימות המוגנת והסגורה נהפכה לערך חדש של אומץ וגבורה כמו הגברים הלוחמים המבקשים לחדור אליה בחניתותיהם ברצונם לצאת למלחמה, לטרויה.
ההיגיון האנושי של אמה המלכה הנאבקת למענה בזעם גדול כנגד הברבריות הפגאנית נדחה לגמרי, איפיגניה שייכת לאלים, לצבא יון למיתוס. היא חוזרת ומכינה עצמה לטקס הקרבתה יוצאת אליהם שטופה בזהר ההארה זקופה מול גאולתה נצחיותה בדמות יעוד דתי לאומי, כאן מתחלפת לה כל מערכת הרגישויות הקודמת של גוף צעיר ובריא והיא לא חשה כבר דבר, אף לא כאב ופחד, ומה שנראה בעיני אמה גס דוחה משפיל מעשה של עוול נוראי זו הזונה של מנלאוס הלנה החטופה שבגללה כל המלחמה פרצה, והיא תנקום על כך בעתיד, איפיגניה הנסיכה רואה את זה כבר ממבט של בעל השליחות, ומרחק המיתוס. במעלה המדריגות מנסה עוד אכילס לעצור בעדה לקחתה כאשתו והיא עיוורת אינה רואה אינה שומעת דבר, היא כבר בחרה את עצמה לדרך העולה
ההיגיון האנושי של אמה המלכה הנאבקת למענה בזעם גדול כנגד הברבריות הפגאנית נדחה לגמרי, איפיגניה שייכת לאלים, לצבא יון למיתוס. היא חוזרת ומכינה עצמה לטקס הקרבתה יוצאת אליהם שטופה בזהר ההארה זקופה מול גאולתה נצחיותה בדמות יעוד דתי לאומי, כאן מתחלפת לה כל מערכת הרגישויות הקודמת של גוף צעיר ובריא והיא לא חשה כבר דבר, אף לא כאב ופחד, ומה שנראה בעיני אמה גס דוחה משפיל מעשה של עוול נוראי זו הזונה של מנלאוס הלנה החטופה שבגללה כל המלחמה פרצה, והיא תנקום על כך בעתיד, איפיגניה הנסיכה רואה את זה כבר ממבט של בעל השליחות, ומרחק המיתוס. במעלה המדריגות מנסה עוד אכילס לעצור בעדה לקחתה כאשתו והיא עיוורת אינה רואה אינה שומעת דבר, היא כבר בחרה את עצמה לדרך העולה
שם מצפה לה הכהן קלחס השחור במאכלת הקדושה כדי לשחוט אותה בעצם ולהפכה לקרבן דם לאלה דיאנה. אבל זאת אין רואים, שם בממלכת המיתוס יכול גם לקרות אחרת – נס (זה כאילו שיצחק לא צריך להיעקד הוא מוכן להקרבה ואז ברגע האחרון מוותרים לו והוא ניצל) אבל איפיגניה לא חוזרת לחיים הרגילים מספרים שנעשתה כוהנת במקדש ארטמיס אבל האפשרות שנשמתה יצאה והחרב הקדושה של קלחיס באמת ביתקה את בטנה קיימת ומרחפת מעל בצורת הרוח שהחלה מנשבת במיפרשי האניות של צבא יון איפיגניה נעשתה גיבורת הלוחמים שמה ריחף על שפתותיהם של אלפים אשר יצאו למלחמה לאחר ציפייה ממושכת והיא, התמימה רכת השנים ידעה זאת.
הקרבן האנושי הוא קליתמנסטרה המלכה שלא הפנימה את ערכי הברבריות והמיתוס הפגאני ויצאה להילחם נגדם ולנקום בהם , מתמלאת בשנאה גדולה שתיהיה תאוות רצח ובגידה , אין בה את אותה תמימות אידיאליסטית שיש לאיפיגניה יותר מדי מעורה היא בחיי העולם הרציונלי הארצי העשיר וה"בורגני" ראייתה איננה תמימה והיא פוליטית ביסודה ואולי חורגת מכללי המשחק של אלים ובני אדם בעצם ההתרסה שלה נגדם לכן גם מעמדה בסיפור המיתולוגיה אינו נעלה ונשגב כזה של איפיגניה בתה. איפיגניה השיגה את מהות עולמה בשעות הקשות והספורות אולי בעצם דקות שלפני מותה נפרדת מחיי אנוש פשוטים ורגילים חיים פרטיים משפחתיים וכאמור נעשית מיתוס – הנפש התמימה השלימה אטומה המירה עולם בעולם אחר גם הוא תמים במובן של היות טוטאלי ושלם אבל היא כבר נכס הכלל כלומר היא סמל.
———–""————
תוספת מאוחרת – לאחרונה צפיתי שוב בסרטו של קאן ראסל "נשים אוהבות" על פי ספרו של ד.ה.לורנס ושוב נשביתי בקסמו הלא מפוענח של קטע הריקוד על פי תהום מול עדר השוורים המאיימים ומתקרבים באחו הירוק, גלנדה ג"קסון הנקראת גודרון לבושה בסגנון איזדורה דנקן אותה רקדנית כוריאגורפית פורובוקטיבית ומקורית שהמציאה אפנת לבוש ורקדה יחפה ועירומה – היא נעמדת מול השוורים ומתחילה לרקוד ריקוד של התמסרות ופיתוי כאחד ריקוד שמשכנע אותם את השוורים שלא כדאי להם להתעמת עם הפייה הלבנה משום שהיא חזקה והיא מלכה והם מצייתים לה, בשפה שנוצרת בשבילם, ברגעי ההווה של הגוף המחולל הם קולטים משהו עמוק וקדמוני ועצמתם הקטלנית מתפוגגת מול רצונה של העלמה בלבן, והם פשוט מסתובבים כלעומת שבאו ומתרחקים בורחים, אבל היא לא מניחה להם ורודפת אחריהם מניסה אותם עוד הלאה כמט נוגעת באחוריהם, שוכחת מי היא, נמשכת אליהם בחבלי קסם חייתי, להיות ביניהם חלק מהם, זה רגע של דואנדה אמיתית כלשונו של לורקה במסתו: רוח הדואנדה ותורתו.
עד שמגיע ג"רלד הגבר הבריטי בעל האחוזה היפה מין שור פר נסיך כזה, פראי ורגיש , ועוצר בעדה הוא לוקח אותה ונושא אותה משם מציל אותה, חזרה לשפיות.
זה ה"אכילס" הבריטי, והיא מעין איפיגניה כזו מול עדר שוורים שדומה לצבא גברי חמוש צמא למלחמה ולדם. גם זו חציית גבולות טעונה באיזו אינטואיציה גאונית אמיצה מאד ומאידך השתגעות, מצב של היבריס מסוכן משום שאילו הייתה גודרון ממשיכה ללא מעצור ומתערבת בין השוורים הם היו קורעים אותה לגזרים עוד רגע ושלטונה בהם, היה מתפוגג לעוד אסון פרטי לאיזו תאונה אווילית ותו לא ללא שום גדולה ומיתוס כי זה עולם ללא קתרזיס ללא קרבן אלים ונוכחות אלים נשארנו עם עצמנו עם העולם העירום.
הוספה ב- 18.2.2006
בוקר טוב מאיה
אתמול ראיתי את איפיגניה (הסרט), והבוקר התעוררתי והיא ממלאת אותי, ובאתי אל האלוהים העכשווי שלנו גוגל, וכך התגלגלתי אל דברייך אודות הסרט.
אכן ההארה שהפכה אותה מנערה רכה למיתוס הארה רבת הוד. ובכל זאת משפט אחד שאמרה "עשה לי את זה": מה תאמרי לאמהות של אלפי החיילים האלה שהולכים להקריב עצמם במלחמה? מדוע חיי שווים יותר? כך שאלה איפיגניה את אמה האבלה עליה בעודה חיה.(אני רק רוצה לדעת בבטחה שאכן אלה המילים שאאוריפידס שם בפיה).
אם נחשוב חשיבה פמיניסטית, הרי שהנה היא במיטבה, בפיו של מחזאי חכם בן אלפי שנים…שעימת את חושיה הבריאים של האם המגוננת על בתה עם ההגיון השוויוניסטי שלפתע האיר את איפיגניה.
ואם נחשוב במונחי גורל, חשיבה אופיינית לאותם ימים – נבין שוב מה שהבינה איפיגניה – אין טעם להתמודד עם נחשול של עדר אנושי אטום וצמא דם. האם שונה הדבר היום?
ומשוואה נוספת הנגזרת ממילותיה ומילות אביה – למען יוון! הנחשול הפרימיטיבי הזה הוא הוא יוון! הוא הלאומיות, הערך הנעלה הזה שבשמו מקריבים עצמם אלפי גברים ונערה רכה אחת.. האם הלאומיות הדורשת קרבנות היא הגורל שאין מה לעשות כנגדו אלא לקבלו בהכנעה של טרגדיה יוונית?
אולי אאוריפידס לגלג והראה לי שהלאומיות הקדושה הזו היא לא יותר מצמאון לדם של עדר גברים? חיזוק לכך אני מוצאת באזכורים הרבים ששם בפי שחקניו-גבוריו אודות הלנה מטרויה, שבגללה הכל נהיה… הזוהי הלאומיות?
לא יצאתי בטוחה מהסיפור הזה, שאכן הערך הלאומי והדתי האירו לה את הרגע והפכו אותה מתמימה למיתוס. אמנם היא אומרת "למען יוון", אבל נראה לי שלמען יוון נתפס בתודעתה כגורל ולא כערך, ומול הגורל הזה היא לוקחת בידיה את מעט הגורל שהיא יכולה, את האופן שבו היא מתמסרת למוות והופכת למיתוס.
שמחתי להכיר את הבלוג שלך.
בברכה
אורה