קריאת שירה מתוך פרפרי החול

                                                                                       הקושי ב "קריאת שירה"  , להסתכל בשירה

                                     להקשיב  לשיר

 

ה'קושי' בקריאת שירה  הוא פשוט מאד  וגם לא פשוט.  הקושי הפשוט הוא  משום

ששירה  למעשה איננה חומר קריאה , היא נראית כאילו  אפשר לקרוא אותה כמו כל

יתר הדברים שקוראים: כתבה, מאמר סיפור רומן,  דו"ח  או מכתב אולם זו מכשלה  ומחירה הכואב בצידה.  אין "לקרוא" שירה  כחומר קריאה רגיל, קורא תמים חש במלכודת מוזרה  זו וללא אמון והכנה הוא יכול להתייאש ולשנוא  ולעולם לא לשוב ל"קרוא" שירה.  קורא רגיש וחכם מבין שפעולת הקריאה הרגילה אינה הכלי המתאים להיכנס לטכסט שירי  ולהפיק  את מה שטמון בו  והדפדוף צריך למעשה להוביל להסתכלות .  זו הפעולה המסתורית הנוספת , פענוח  מעין בילוש  על דבר  בתוך דבר, מתחת לדבר  ומהצד  ומה בדיוק  ומה לא בדיוק  ומה קרה או ארע או עשוי לקרות מהי האוירה הפשר הנרמז  אלו דמויים עולים בעקבות. מוחו של הצופה בשירה

דומה ל'קאמרה אובסקורה' – מעין חדר  פיתוח קטן  של חמר השירה למשהו  בהיר יותר  אישי יותר שעשוי להיות מובן למתבונן לקורא הבודד.

 

  אמרתי ביני לבין עצמי :

שהשירה מניחה את האינסופי שבקיום  בעוד הפרוזה מתיימרת להקיף אותו.

 

קריאת השירה או ההתבוננות בה צריכה להניח את האינסופי שמסביב, זה התהום

שבקיום וההתקרבות לה נעשית באינטימיות  בחדר החושך במוחו של הצופה ולבד

בעצם.  המשורר נאלץ להשתמש בדפים ובספר כרוך – כלים לא מתאימים בהחלט,

לא מיוחדים לו  שנעשים סחירים ביותר.  בקצור, חמר שנראה כחומר קריאה וממהותו – איננו כזה.  כי כל ספר שירה הוא למעשה "המתה של חסד"  למשהו שהתרחש

בחיים , משהו מסתורי  בין אדם משורר לבין עצמו לבין עולם.  זה תמצות מרוכז של

חיים  ההיפך מרומן או סיפור נובלה שהם  הגדלה והרחבה  של מציאות. דימיתי את

השירים פעם  למצנחים מקופלים   או לסרטים השחורים במצלימה, שיש לפרוש ולפתח בחדר חושך  לתמונות.  הקורא- הצופה הוא מפענח צפנים לכל היותר  מפתח

שצריך לעמול לבדו.  סופר גדול עושה את העבודה הכפולה הוא גם יוצר את הדימויים

בשפה וגם מפתח את הצפנים לתמונה מפורשת רחבה ומקל על הקורא שצריך פשוט לקרוא בלבד ולהבין לא יותר.

      משורר נראה   לעומת סופר כמי שלא ברור מה הוא רוצה בדיוק  על גבול הבדאי

המוזר  משהו  חשוד  שמייצר סרטים שחורים   ורוצה למכור אותם כספר.

  יש לאמן לקריאה – קריאת צפני הטכסטים השיריים לפתח את יכולתו של

הצופה הקורא לדמות, לשער בדמיונו  להתרגש  ולהיות מוכן להמר – לקנות שירה

כמו לקנות סרטי צלום שחורים וללכת איתם הביתה לחדר חשוך כדי לפתחם לדמויים

בהירים ומובנים.  משמעויות חברתיות קולות מחאה בשירה זעם ובוטות כלולים גם כן

בזה אם כי במידה פחותה.   בדרך כלל אנשים סקרנים אלו הם מי שבעצמם מייצרים

יוצרים עושים: 'סרטים שחורים'  כלומר טכסטים של שירה  אגב גם שירה צלולה ובהירה  קלסית  צריכה את הצופה היוצר שלה שישלים ויצלול למעמקיה  וישלים את

המפה הסתומה למחצה.  כך בדרך כלל נשארת שירה בקרב כותביה  ככת סגורה וצרה

ולא יוצאת לאנשים אחרים  שאינם בהכרח כותבי שירה בעצמם.  כלומר הידע שנחוץ

ל'קריאת שירה'  הוא גם הידע שמשורר יוצר נולד עמו כדי לחבר שירה.

 אחוז ניכר של קוראיה הם גם כותבי שירה או כאלה שהתנסו בכך.

סופרים הם לא פעם קוראים טובים של שירה.

 

השלב השני  הלא פשוט  בהסתכלות  בשירה היא פעולת 'הפיתוח'  מעבר לשלב המחשבה והיצירה  וקירבה למי שחיבר טכסט שירה  פרושה התקרבות למקומות

למצבים  לאיזו אינטנסיביות  של התרחשות שעוברת באמצעות הטכסט השירי  זו

'הגאולה שהיא'   בשיר שחיברתי על כך. חווית האמפתיה.

המלים בשירים הם כתמרורים  אורות מנחים . כל משורר קלסי חשוב או לא קלסי

עבד באפן יסודי  למדי בפיתוח  ובהסתכלות  רצינית  בשירים של אחרים הצליח לדייק

בפענוחם  והגיע  לנקודה  בדרך שקוראים לה: פריצת דרך , אותה נקודה מכרעת

וחשובה של חיבור  טכסט משלו  מתוך פואטיקה  אישית. כלומר יכולת גיבושה של

פואטיקה  כרוכה נוסף לכישרון  גם בעבודת ההסתכלות הנכונה בשירה של הזולת.

  כולם מגששים באפלה , חלק מגיע  למשהו  חלק נשאר תועה  וחלק יוצר דרך המשך

גם דרך מהפכנית  מקורית וחדשה היא – המשך . אלה הגאונים הבודדים  הספורים.

יש למצוא את המקום ממנו להמשיך  וזה אינו מקום  זה הסגנון, הצורה  משהו מופשט

חידתי ביותר  כנוסחה נסתרת  עוד אמת.  לכן השאלה : מה עלי לעשות  . היא

בעייתם של מי שעיסוקם – שירה  ולא: מה עלי לכתוב.

 

 

 

ב. שירה כ"הפרשה"  של הנפש  – שירה כצופן

   (תמצית תגובה למאמרו  של. א.ב. בידיעות אחרונות)

 

שירה כהפרשה?  כן ואין זו גסות רוח  זה נסיון לדייק במצב נפשי פיסיולוגי. חיבור שירה  כמשהו בלתי נמנע  וכבר אמרו שהליכה לשירותים היא מן הדברים שאין  יכולים

לדחות.  אבל זו רדוקציה?  במובן מסויים זו אלמנטריות  כאילו חסרת תחכום וצורה

אסתיטית כלומר לא אמנות.  הפרשה – תלויה במה שמכניסים לגוף ומה שנכנס לגוף לא תמיד נבחר מרצון .

הפרשה –  שמים בצד, הפרדה  שמירה

הפרשה כיצירה:  מה ערכה של הפרשה מופשטת  זו בצורת מלים  ומשפטים  בחברה

האנושית שאמונה על חיי  תקשורת ובידור?  הפרשה  של הנפש היא לא רק צורך רוחני  חיוני אלא אמצעי אותנטי ראשון במעלה למפות את המצב הפיסיולוגי הנפשי עצבי  של הגוף האנושי החי ,הפרטי  והחברתי  – התבוננות  באורגניזם החברתי אמצעי לבחון . יש בזה משהו אלמנטרי לוחץ לפעמים מסריח לא נעים מחוספס גס  לפעמים מענג ומרתק נעלה ומרומם .  צריך ללכת עם הפרשות הרוח הללו כמו איש מעבדה מיומן ורציני השוקד על חמרים , לבחון את השירה  כולה. השמוש שלי במלה : הפרשה, היא בעיקר בשירים דוגמת: 'עיבודי נתונים'  בגין היותם צמודים מאד למידות

הגוף והביוגרפיה  הנפשית  תוך צמצום למינימום של המוח המצנזר  ובמקומו יש אזן 

שלישית, חוש נסתר נוסף לצורה  ולריתמוס כדי להישאר נאמנה  להתרחשות ולאנרגיה המקורית האותנטית שלי בזמן חיבור השיר  שנמצא בסמיכות גדולה לארוע שגרם לחיבורו של השיר. 

 

בענין המטאפוריקה או היעדרה בשירה החדשה: התקפתו של א.ב. כאילו בשירה

המודרנית  אין כללים מוקפדים ואין מטאפורות  היא מופרכת.  לא ויתרו על המטאפוריקה   בכלל  וגם לא על המלודיה, הם פשוט התחלפו באופן הגשתם וצורתם.

 משוררים  לעולם לא יוותרו על מטאפורה ודימוי .ערכים פואטיים השתנו  ולמשל

משפט של אהרון שבתאי:  אני משולש שווה שוקיים  שבסיסיו הם ספר ולחם"

  מכיל מטאפורה מובהקת , המצב כולו מבליע  מטאפורה   והתחביר גם הוא נרתם למטאפורה ותפישה צורנית חדשה  אפילו שנוצרת שפת סתרים  מן צופן שיש לפענחו

זה טבעה של השירה לעסוק במציאות באפן  מוצפן  לפעמים הוא מובן לאנשים וקליט

לפעמים דוקא הקושי ואי המובנות בהבנת שירה מסויימת הוא סימן לאמת, לאותנטיות יקרה  שרוצה להגן על עצמה  מדיבור ישיר ובוטה חשוף מדי.  איננו נמצאים בתקופה שבה להיחשב  משורר כדאי כל כך  אין בזה שום רווח כלכלי ואפילו יוקרה רבה לא אי לכך זהו גורל וכורח וסבל לצד הנאה  רוחנית גדולה.  אפילו כשאלן גינסברג התבטא

בשפה בוטה וישירה זו בעצם הפרשה רוחנית שירית שלו.  משוררים הם מהמרים

לא פעם, כמו מכונות הימור משוכללות ומרגישות , קולטים פולטים מתוך כורח ורצון

חופשי כאחד  נסמכים על חושים פנימיים  אפילו המשחק השרירותי  לכאורה  הקיצוני

כמו ספוריה המגובבים לכאורה של אורלי.ק.ב.  הם בעצם  יצירה  מקורית המעידה

כדיאגנוזה על מצבה שלה ושל החברה בה חוברו  הסיפורים.  ככה אני רואה את שירי ועיבודי נתונים בעיקר. 

  יש בכך סבל כששפתך האישית העמוקה ביותר אינה מובנת  ומאידך אולי בחירה

מכוונת וגאוות ייחוד  – החופש להיות בלתי מובן;  כמו שאמרתי בפסטיבל השירה

בלייז' בבלגיה עמדתי מול קהל זר דובר צרפתית בעיקר וקראתי בעברית את שיר הפעלים שלי עם מטרונום  כל הכינוס היה בסימן של חופש הביטוי האמנותי בעולם.

     ההקראה העבירה את  רוח השיר ואת האנרגיה המהותית שלו.   כמו שהבעות פנים וקול יכולים לבטא  קשת רחבה של תחושות ומחשבות כך שפת השירה מנסה לתפוס ולבטא  להביע מה שאין היא יכולה להימנע מהבעתו  לכן כיניתי זאת הפרשה

שהיא יצירה.  הרחבת אפשרויות השירה  באה לאחר הרחבת ההתנסויות   והחוויות

של יוצריהם.

להלן כמה ערכים אסתטיים: ערך המקוריות, היוצא דפן  כערך האותנטיות , חופש

ממיגבלות חיקוי , האותנטיות של הפרימיטיב כערך.  מורכבות ומודעות כערך.

המהפכנות והחדשנות כערך. ועוד. הטלת הספק בערך היצירה  והצלחתה להיקלט צריכה להיות מופנית גם לקהל הקוראים הצופים אלו שמנגד  כי יש מידה לא מבוטלת של פינוק  וחוצפה בקוראים הצרכנים כאמור  רוח של עצלות מחשבתית  ובורות לשונית  דמיון מוגבל ועוד  סיבות של היעדר כלים נכונים לגשת אליה – זה רקע אפשרי להסבר מצב הניכור של השירה עם החברה וקהלה.  משורר כמו מחמוד דרוויש חי

במצב שקל להזדהות עמו  – בני עמו קרובים לו במצבם הפוליטי חברתי  שיריו מתקבלים כ'הפרשה' הייצוגית של מצבם המיוסר של הפלשתינאים , זה מצב אידאלי

של משורר  – היות זר וגולה בעולם.  שום דבר מיותר לגביו ולגביהם כפלשתינאים לא

דבק בו  שום חומר מזויף  כמו התברגנות ושביעות רצון מנומנמת. אם אכלת או שתית

בשר ויין זה מה שיצא  לאור.