אוקיינוס הקברניט
אהובי שוקע בעומקי לאחר מעשה אהבה
חורט בנוצותיו לחש התפוררות הכתלים מעליו
הוא נע בנועם רוחו הנסדקת לכדי שטף אור
מושך קווים סביב צלו השקוף מרוב שכחה
אולי אהבה תתעורר בו לקול ציפור המשהה
את המוות. בין כתליו אשמע לחשים, לא
שקט, יש בו סערה, לא רגיעה סוערת.
הוא אומר שמבעד לזריקה המרגיעה
יש רק ילד, משוגע, שמלבין את הירח
על המזח שמבעד לסערת עינו הרכה
הוא אומרת שזה בשביל השכחה
הוא אומר שזה חזק יותר מכוח המשיכה
נע ועוקר עצים ברחשיו נוצותיו
כמו השמש הפורם את חוטי ראייתי
כדי שלא אראה אותו בזמן שקיעה.