ביקורת מאת יוני ליבנה על הרומן "היכן שאינם"

כיאה למשוררת, חגית גרוסמן מתענגת ברומן הביכורים שלה על פאתוס חסר בושה ועל דימויים בווליום גבוה

מתוך מדור הספרות של "ידיעות אחרונות", במוסף '7 לילות'
מאת: יוני ליבנה
 
אפשר לקרוא את 'היכן שאינם' – רומן הביכורים של המשוררת חגית גרוסמן – כמו הופעת דראג. אפקטים בלי סוף, מריחות עזות של איפור, מחוות של קאמפ וקיטש. כמו אמני דראג גדולים, גרוסמן מצליחה להשתלט על התערובת הזאת בעזרת משקל נגד של פגיעות ועדינות. שוב ושוב היא מאותתת לקורא על קווי החפיפה בין חייה לבין חיי הגיבורה שלה, בין המסכה לבשר, ובכך הופכת את המלודרמה והקרקס לאוהל ילדים בחצר האחורית.
 
כדי לגעת באישי ובאוניברסלי, כדי לספר סיפור שבו בחורה צעירה הופכת לאישה וליוצרת, גרוסמן משתמשת בשורה של מסכות. הקולות הבולטים שמהדהדים בסיפור הם הקולות של היוצרות הגדולות של הספרות הישראלית. גרוסמן, עושה רושם, מבקשת לסמן את עצמה כיורשת שלהן. משפט הפתיחה, למשל – "קולו של אבא נגזם כמו דשא מיד כשהבית התרוקן ממנו" – מזכיר את הפגישה של הקוראים עם ספר השירה הראשון של דליה רביקוביץ (שמצוטטת בהמשך הספר‭;(‬ את הדיבור על שירה נשית כקול שנובע מיתמות, שמדמיין את האב המת, פונה אליו בצורה כמעט ארוטית ובאותו זמן גם משתחל לנעליו.
 
גרוסמן, ילידת ‭,'76‬ כבר הושוותה ליונה וולך כשיצאו שני ספרי השירה שלה. ב'היכן שאינם' העניין הזה מורגש בעצם העמדה שממנה מסופר הסיפור, בעצם היחסים שהוא יוצר עם הקורא. ילדה יצרית, נאיבית-אכזרית, ספק משוררת ספק חוזת חזיונות. מישהי שנעה על הגבול שבין יצירה לשיגעון.
 
גרוסמן הולכת בעקבות כל המיתוסים והדימויים הגדולים של ההתקדשות למעשה היצירה – ההתאהבות, האבל, הטירוף, ההריון. החידוש של הספר ביחס לפרוזה הישראלית העכשווית הוא שימוש יוצא דופן במושגים מיסטיים. 'היכן שאינם' מחולק לכמה אפיזודות; כל אחת מהן עוסקת במפגש זוגי של הגיבורה עם גבר אחר – שמתואר כמו התגלות מיסטית מצחיקה ומסויטת. בדומה אולי לשירה של וולך, גרוסמן ממסמסת את ההפרדה בין הטבעי לעלטבעי. היא מתארת את תל-אביב של אנשים צעירים – בשולי החברה, שולי התרבות, שולי ההצלחה הכלכלית – במונחים של מלאכים, משיחים וכופרים.
 
משוררים זיהו כבר לפני דורות את העיר המודרנית כפתח לעולם של שדים ומלאכים רדומים, מרבץ של קדושה וטומאה. אצל גרוסמן יש משהו אחר. היא מאפשרת להבין את הדמויות שלה, בראש ובראשונה את הגיבורה, כאנשים בשר ודם עם בעיות שממתינות לאבחנה חברתית או פסיכולוגית (צעירים אמנותיים וחרמנים עם נטייה לדיכאון‭.(‬ את הפגישות של הגיבורה עם פסיכיאטר, למשל, ואת כדורי הליתיום שהוא רושם לה נגד התקפי מאניה, היא מציינת בצורה אגבית כבר בפתיחת הספר. בו בזמן, היא מאפשרת לקורא להתבונן בגיבורה שלה כמין נימפה שפוגשת יצורים אחרים בני מינה, שדוברים שפה אחרת.
 
השפה הזאת היא שירה. היא התענגות על דימויים בווליום גבוה, על פאתוס חסר בושה. "ללא פעילות לשונית הייתי מתפוצצת‭,"‬ מסבירה הגיבורה.
 
לקח זמן עד שהרתיעה מהסגנון של גרוסמן נרגעה, עד שהצלחתי לשמוע בתוכה גם הומור עצמי ופרודיה על העמדה המשוררית. למרות הצהרות מפורשות כמו "הנרקיסיזם הוא דבק מגע של העפעפיים ואני מרגישה ששלי הודבקו חזק-חזק‭,"‬ לוקח זמן לחבב את הגיבורה-המספרת ואת האופן שבו היא משחקת את הגבירה הגדולה ‭'")‬תקדש אותי בביאה‭,'‬ אני מבקשת. והוא בא לתוכי ומקדש‭("‬ ואת הילדה חסרת האונים ‭")‬שלא תחשוב שאני לא שונאת את עצמי‭.("‬ נדמה לי שזה קרה כשהיא מתארת את עצמה נעולה מרצון בדירה של מישהו, אחרי זיון, מבקשת סיגריות דרך החלון מעוברים ושבים ברחוב.
 
המשחקיות הזאת, הלבישה וההתפשטות מדימויים של נשיות, מיתרגמות כאמור גם להתחפשות – מכוונת או לא – לכותבות שונות ‭")‬אני כל הנשים בעולם‭.("‬ סיפור ההתאהבות המיסטי כדימוי לכניסה לחיי יצירה מזכיר את 'נעימה ששון כותבת שירה' של עמליה כהנא-כרמון. האלימות של סרטים מצוירים והמשחק הלשוני יכולים להזכיר את 'דולי סיטי' של אורלי קסטל-בלום (למשל באפיזודה בנוסח גוגול שבה הלשון הממשית של הגיבורה קופצת לביקור בפה של מירי אלוני‭.(‬ גרוסמן מצליחה לגרגר את התמיסה של כולן, ועדיין לבטא משהו ייחודי, רגשנות אנטי-רגשנית: "הלכתי כל הלילה. שרתי לעצמי שירים של משוררים מתים. מול עשן האוטובוסים ירדתי דומה‭."‬ יש משהו מרענן בתזזית הזו של ביטויי הרגש ובחירות הלשון. מעניין אם גרוסמן תצליח בספרים הבאים לטייל במסלולים נוספים.