בנסיון להחיות דברים דוממים

 

 

 

סיפור זה הוא תפילה אשר דממה בליבה של אישה שהזתה דבר אהבה. מאז שחזרה לתל אביב היא שבה ומספרת לעצמה קורות אותה אהבה שממנה חמקה. באופן מוזר היא שומרת אמונים לירושלים, אך לשם היא אינה נוסעת. היא חולמת חלום החלטי כאבנים הירושלמיות שיום יבוא ותשוב אליה, חלום צמא כאבנים ונופל כמותן מתדרדר ונוזל. שם בירושלים, הותירה אויב שהלוואי והיה לה אהוב. היא שבה אליו כל לילה דרך סיפור זה, שהוא תפילה עקשנית, כפייתית, חסרת הגיון, ללא ביסוס במציאות היא שבה שוב ושוב ומספרת לעצמה את זה הסיפור שלובש צורה ופושט צורה כבר עשר שנים, בלי הצדקה. ואם אויבה שהלוואי והיה אהובה היה מגלה מעשה זה בודאי היה בז לה עוד יותר.

לבסוף היא הבינה שאין זו אלא רוח רפאים, וכבר כתבה לסיפור זה מאות נוסחים, כמספר הלילות הלבנים בהם הדיר סיפור זה שינה מעיניה. לכן הכותבת הזדקנה טרם זמנה. קמטים מצטופפים תחת עיניה, בריכות השחור מתלקטות מתחת לעפעפיה בשחור אישונה סיפור זה רוקם חיים שיכלו להיות. חיים שהיא מסרבת לחיות בעירותה. לכן סיפור זה אינו אלא חלום אשר היא כותבת בכדי לחיות. אך כשם שרוח רפאים חסרת גוף ולכן חמקמקה, כך גם סיפור זה אינו מצליח ללבוש צורה קבועה. ואולי הייתה זו החלטה, לאהוב את אותו האיש שאינו רוצה באהבה. ייתכן והייתה זו החלטה מודעת וברורה לאהוב את מי שלא ירווה את צימאונה. הרי שאם היה מופיע על סף דלתה בוודאי שהייתה מתרגשת עד כדי שכחת עצמיותה. אך לאחר שבוע, שבועיים, נאמר חצי שנה, הייתה מסלקת אותו מחדרה, וזאת כדי לשוב אל חלומה.  אין זו אהבה. אין זו אלא רוח רפאים ששבתה את רוחה בדמות סיפור זה, שהוא תפילה לאהבה. לאהבה יש אופי מבטיח, כך גם בתופת ייסוריה נושא קול האהבה הבטחה לאל – מוות. נדמה שתמיד יכול לעלות קול האהבה מעל פני הזמן האבוד ולאחות את אותו הקרע. שאינו אלא אשליה. כלומר, עיוורון וחוסר אמונה לכוח הכל – יכול של האהבה. אך מהי בעצם האשליה? הקרע או האמונה? החלום או שברו? הכוח או החולשה? והרי הכל אפשרי, בסיפור. כאן תוכל הכותבת להצמיח לראשה כנפיים ולטעון שהגיבורה היא מלכת שבא, בעלת זנב וסנפירים אשר נובחת יללות המפיקות יהלומים. לכן, האם עליה להיצמד לאחד מן הקטבים? לתאר כיצד התרחשו האירועים או כיצד הם יכלו להיות? לאחר שנים של ניסיון כתיבת סיפור זה אי אפשר להימנע מכוונת הניגודים להתאחדות, ולפיכך הפנטזיה תמיד מגיחה מתוך המציאות.

 

 

לכותבת נדמה שכעת אויבה שהלוואי והיה אהובה שוכב בביתו על ערסל. השמים כיצירת מופת פרושים לפניו. אך לפתע הוא קם ובלי הסבר ברור או הגיוני נוסע אל ההר. בדרך העצים מגלים ערוותם לפניו. הם לא מתביישים מאדם כי לא טעמו מפרי הדעת והוא מביט סביבו לראות מחזות מרגשים, רגעים שמזוהים עם הזמן שגרו יחד ויכול רק להיזכר, כי הוא אינו רואה דבר מלבד צמרות ערומות וגזעים חשופים. האם היה זה אז שכוח מחשבתה חדר אל זכרונו? למרות שהיא זו שהוא מפחד ממנה ולמרות שאנשי יהודה הם אמיצים. והוא הרי איש משבט יהודה, מזרים אליה מראשו מחשבות של הרים. מן ההרים אל החוף. כבר שנים שמזרים וממתיק או ממרר עבורה עוד יותר את הים. והוא בסך הכל איש יהודי, כך גם הוא אוהב לחשוב על עצמו, תמיד חסר ומתנועע כאדם לא ראוי. לא מאמין שאי פעם יוכל להשלים משהו עבורה. היהודי שלי, היא קוראת לו והוא לא עונה לה בחזרה. נדמה לה שזה בגלל מגפי העור שלה עם העקבים הדקים שפגמו בשלוות חדרו. אך כבר מן ההתחלה, מן הרגע הראשון בו פגעה עינו בעינה, ידעה שלא יהיה לה כוח ללכת בדרכו של איש ההרים, אך בכל זאת הניפה ידה מן המישור וצעדה אל סופה רק כדי להודיע על קיומה ביופי הזה.

וכבר אינה נוסעת לירושלים משחזרה לתל אביב לשכון מול הים. האם המרפא ביד הים? האם קיים מרפא בשכחה? וכמה כחול אדם יכול לשאת? הרי שכל זה אינה אלא אשליה. זהו סיפור על אהבה שנדמה כאילו לא הייתה. אך יום אחד בשוק מחנה יהודה ראתה את אויבה שהלוואי והיה אהובה וריחפה אליו עד לביתו. כי הכירה אותו עוד לפני שחשב שהוא אדיפוס המלך. היא הכירה אותו הקדום, עוד כשהיה אינדיאני, חודשים לפני כניסתו החד סטרית אל היכלי התיאטרון. הוא הפצע שנמצא אצלה במקום קדום שרק מצב שכרות גמור מביא אותו להיחשפות. "פתח לי את הדלת בבקשה". היא קראה אליו, רכונה על סף דלתו, לאחר ימים ארוכים  בהם שוטטה ברחובות הבירה ושיערה מאובק וכבוי כשמש בלילה, אך גם הכוכבים שהיו בעיניה דממו. "אין אף אחד בבית", הוא צעק אליה בתשובה. מתוך ביתו עלה קולו, רחוק ומסורג "אני מסרב להיות אידיאל או קורבן." הוא הוסיף בצעקה. " אתה לא אידיאל ולא קורבן", היא צעקה אל חלונו "כבר מאוחר מדי בשביל זה. שים אהבה היכן שהשנאה מורגשת עטוף אותה היטב."

"מה את רוצה ממני?"  הוא שאל מתוך ביתו ופניו חבויות ולא גילה לה את עיניו. "רק אותך, לעצמי."  ענתה לעצמה.

 

היא קראה לו אינדיאני ועלתה לירושלים, להביט בו. לשכב לצדו ולחלום על תיאטרון. החליפה בגדיה ביער לשמלה שחורה וצמודה. כבובה שהשתחררה מחוטיה נמשכה חזרה למכוניתה והרוח שרה באוזניה את שיר האינסטינקט החייתי. לירושלים עלתה לצפות עמו בהצגה. הם היו השחקנים. חדרו היה היכל התיאטרון. דם צועני הבעיר את כף רגלה באותם ימים אבל לאינדיאני היה דם כחול.  ביום הולדתו היא הדליקה שעווה עטופה בפלסטיק אדום, בכל פינה בחדרו. הם התעטפו בצעיפים ושכבו על השטיח בחדרו כאנשים חסרי בית.

"אני אכתוב עליך שירים ואקשור אותך ליופי הנצחי", לחשה על אוזנו וחממה את כתפיו מעל לשטיח עד המערכה השלישית, עד שרוח נשבה בנרות ונטפה השעוה. עד שכל המחזות המרפרפים שעל המדף עלו באש ושריפה הציתה את גופותיהם הישנים עד אבק. לאינדיאני צמחו כנפיים והוא עלה ועף בשמי אולם התיאטרון. נשמתה התבוננה בו מן השטיח למטה וקראה אליו: הלוואי שתיפול רק כדי שאוכל להרים אותך. אני אוהבת כל מה שאין לך. אני  אוהבת כל מה שהיה לך.  מבעד לאור הלהבה שהלך ודעך היא שרה אליו: 

 בְּמִבְצַר יְרוּשליִם שלְךָ הרְחוֹקָה

אֶקַח אִינְדִיאנִי אֶל פְּנִים בֵּית האבן

מסבִיב לאש עצמוֹת אצְבָּעוֹת וְעֵיניִם

תִּינוֹקִיות. תִּהיה אוֹרָה כְּפוּלָה טְהורָה

יהיוּ כָּל הפָּנִים הטוֹבוֹת שלְך

בְּמִבְצַר יְרוּשלַיִם הטוֹבָה

יִהְיֶה אִינְדִיאנִי רַק לְעַצְמִי

יִקח אֶת יַלְדַת אֵין- בּיִת

אֶל פְּנִים בֵּית האֶבן

אֶל חוֹפים של מעלה

אֶל חוֹפֵי רקִיע

זְהובֵי זִיו יְהוּדָה. 

 

כך תמה ההצגה. אך השיר לא תם והמשיך להתנגן בפיה ולטפס אתה לירושלים בכל לילה קר. על סף דלת האינדיאני נרדמה ורגלה גלשה מן המדרגה, ראשה נשען על הילקוט. האור בחדר המדרגות נדלק וכבה כמו השמש בקיץ, כפה עלי אושר מופרז לשווא. אך אולי לא לשווא, כי הנה שב האינדיאני ופתח לפני את הדלת, ובקשתי להיכנס למיטתו, להתכרבל בין סדיניו ולהתכסות בשמיכתו כי קר. אבל האינדיאני לא נתן לי להיכנס למיטה. לא עם כל כתמי הדיו שעל ידי שנותרו מכתיבת השיר. וגם לאחר שישבתי חצי שעה במקלחת, עדיין מצא כתמים שחורים תחת מרפקי והעיר לי על כך. עד שהתקרב ואמר: את ציפור מופלאה שאין לה איפה לנחות. לבש מעילו ויצא מן התיאטרון. אך אני לא ויתרתי והלכתי בעקבותיו. ריחפתי ושרתי סביבו. הייתי רוח רפאים: 

הוא יונק אהבתי

לשוְא

עודנו רץ במעלה

תלי שריריי

הרְפויים

המוטלים לרוח

מתוךְ חלל פעיל

של פנסים וציפייה

 

ילְבש את אין מעילו

יְסובב את אין לחיו

וְיהיה צל זיכרון

סוחף כמו ירושלים

 

 קומי! קומי! זה לא יפה ככה! קומי! קול קרא מעלי במבטא ערבי, קומי! את כמו אחותי! ככה זה לא טוב! קומי! קול חם מחבק אותי בשתי ידיים חזקות רק את קולו אני שומעת, אך את פניו אינני רואה. הוא מבקש לרכוש את אמוני. ומי אני? איפה אני? אישה בלי הכרה באמצע הלילה על ספסל מחוץ לתיאטרון.

הקול הטוב עוצר בשבילי מונית ואני נשענת על כתפו. מצאתי שטר כסף בכיס מעיל הגשם האדום, ומעל למעיל כתמי קיא ורוד ומצחין מוודקה. שכבתי על גבי מתחת לחלון המונית. פניי מתעוותות בשמשה האחורית ובמורד ההר לא נשמעה עוד שירת הרוח.

 

 

 

 

 

תל אביב

2006