נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב.
ספריי:
2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית
2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה
הי חגית, סרט מרתק. לרונית אולי אין זכרונות ילדות ואילו לי היא חקוקה בזכרון כילדה שמאוד סקרנה אותי. זוכרת כמה רציתי להתקרב אליה אבל היא לא נתנה. מאוחר יותר אמא שלה הייתה הספרית שלי וכמה שהייתה גאה בבתה בתחילת דרכה. היום דרך הסרט הזה הדבקתי המון חתיכות חסרות בסיפור. הפחד שלה מחופש הוא התנופה שלה לדעתי לעשיה מתמדת ויצירה והוא הרווח של כולנו בעצם.
תודה חגית על ההפנייה. צפיתי בשלושה סרטים מהסידרה ( רונית אלקבץ, יהודית רביץ ומאיר ויזלטיר) ומצאתי שהם מרתקים בכך שחושפים את האיש והנשים שמאחורי האומנות. ומכנה משותף שמצאתי בין שלושתם – המחויבות הטוטלית למעשה האומנות, כל אחד בתחומו.
בהחלט גיבורי וגבורות תרבות
תמיד חשתי כבוד גדול לשירתו של מאיר ויזלטיר.
מה שריגש אותי בתוכנית היו תצלומיו של יאיר הורביץ.
אשתו לשעבר של מאיר ויזלטיר, ורדה, למדה בתקופתי בבית-הספר העממי "בלפור" בכיתה המקבילה.
פתאום ירד לי האסימון שהכותרת הרבה פחות לא מובנת ממה שחשבתי. פשוט ראיתי קודם את הסרט על רונית אלקבץ ופספסתי את זה שהמלצת.
אז עכשיו צפיתי בו ויכולתי לראות ממנו גם יותר מחמישים דקות לו היו. בהחלט היה לי מעניין.
וכעת לקול הצופה:
נהניתי לעקוב איך אדם ושירה הופכים לסיפור וסרט. כך או כך בין אם בדיבור ובין אם בשיר המון דברים נכונים נאמרו, ובאמת כדבריו שאם פעם בכל קורא ממוצע היה קצת ידע היום קוראים כאלה הם בני 83.
הסרט מסביר את השתיקה שלו וכדבריו בסוף הסרט, הוא מצא את עצמו נהנה מהשתיקה אבל שתיקה בסוף כואבת בגרון.
עם האמירהע הזו אני לגמרי מזדהה, לפעמים אני מתאמנת בשתיקה ומרגישה איך הכל עלול להתפוצץ לי בבטן אם אמשיך בה.
אבל היה משהו שהפריע לי בסרט. הקפיצה אותי הגערה שלו באחת הנשים, שאולי היא אפילו אישתו, שהשאלה שלה מאוד ילדותית, ולמה הוא צריך להגיב בכלל לשאלות ילדותיות. זה היה כעס מכוער בעיניי, מלבין פני חברך ברבים, מעיד על אופיו של מאיר ויזלטיר האדם, וכמה שיש לו דברים לומר בשירה, יש לי בעיה עם אנשים שמבטלים אנשים אחרים. (הוא עשה את זה גם מול אותה נערה שסיפרה לו שהיא אוהבת שירה, הוא הגיב בהתנשאות ,ולא בטוחה שהוא מסוגל בכלל לדבר עם אנשים בגובה העיניים).
כאן אני חוזרת ללופ ויכוח שבו עומדת טענה שאין קשר בין כשרון של יוצר לבין היותו בן אדם, מול טענה שלי שאם אדם בכל תחום היה משפר את כשורי האנוש שבו, הוא בטח היה משפר את עצמו גם בתחום שבו הוא עוסק. ואם אדם הוא משורר שנחשב למשורר טוב, עם אישיות כזאת יש לו הזדמנות להמשיך לצמוח, אבל רק אחרי שיעשה על עצמו עבודה.
אוקיינוס הקברניט
תודה! מנסה להוריד את הסרט ולראות בשקט, אחרי שראיתי כמה פיסות נפתח התיאבון.
הי חגית, סרט מרתק. לרונית אולי אין זכרונות ילדות ואילו לי היא חקוקה בזכרון כילדה שמאוד סקרנה אותי. זוכרת כמה רציתי להתקרב אליה אבל היא לא נתנה. מאוחר יותר אמא שלה הייתה הספרית שלי וכמה שהייתה גאה בבתה בתחילת דרכה. היום דרך הסרט הזה הדבקתי המון חתיכות חסרות בסיפור. הפחד שלה מחופש הוא התנופה שלה לדעתי לעשיה מתמדת ויצירה והוא הרווח של כולנו בעצם.
תודה חגית על ההפנייה. צפיתי בשלושה סרטים מהסידרה ( רונית אלקבץ, יהודית רביץ ומאיר ויזלטיר) ומצאתי שהם מרתקים בכך שחושפים את האיש והנשים שמאחורי האומנות. ומכנה משותף שמצאתי בין שלושתם – המחויבות הטוטלית למעשה האומנות, כל אחד בתחומו.
בהחלט גיבורי וגבורות תרבות
תמיד חשתי כבוד גדול לשירתו של מאיר ויזלטיר.
מה שריגש אותי בתוכנית היו תצלומיו של יאיר הורביץ.
אשתו לשעבר של מאיר ויזלטיר, ורדה, למדה בתקופתי בבית-הספר העממי "בלפור" בכיתה המקבילה.
פתאום ירד לי האסימון שהכותרת הרבה פחות לא מובנת ממה שחשבתי. פשוט ראיתי קודם את הסרט על רונית אלקבץ ופספסתי את זה שהמלצת.
אז עכשיו צפיתי בו ויכולתי לראות ממנו גם יותר מחמישים דקות לו היו. בהחלט היה לי מעניין.
וכעת לקול הצופה:
נהניתי לעקוב איך אדם ושירה הופכים לסיפור וסרט. כך או כך בין אם בדיבור ובין אם בשיר המון דברים נכונים נאמרו, ובאמת כדבריו שאם פעם בכל קורא ממוצע היה קצת ידע היום קוראים כאלה הם בני 83.
הסרט מסביר את השתיקה שלו וכדבריו בסוף הסרט, הוא מצא את עצמו נהנה מהשתיקה אבל שתיקה בסוף כואבת בגרון.
עם האמירהע הזו אני לגמרי מזדהה, לפעמים אני מתאמנת בשתיקה ומרגישה איך הכל עלול להתפוצץ לי בבטן אם אמשיך בה.
אבל היה משהו שהפריע לי בסרט. הקפיצה אותי הגערה שלו באחת הנשים, שאולי היא אפילו אישתו, שהשאלה שלה מאוד ילדותית, ולמה הוא צריך להגיב בכלל לשאלות ילדותיות. זה היה כעס מכוער בעיניי, מלבין פני חברך ברבים, מעיד על אופיו של מאיר ויזלטיר האדם, וכמה שיש לו דברים לומר בשירה, יש לי בעיה עם אנשים שמבטלים אנשים אחרים. (הוא עשה את זה גם מול אותה נערה שסיפרה לו שהיא אוהבת שירה, הוא הגיב בהתנשאות ,ולא בטוחה שהוא מסוגל בכלל לדבר עם אנשים בגובה העיניים).
כאן אני חוזרת ללופ ויכוח שבו עומדת טענה שאין קשר בין כשרון של יוצר לבין היותו בן אדם, מול טענה שלי שאם אדם בכל תחום היה משפר את כשורי האנוש שבו, הוא בטח היה משפר את עצמו גם בתחום שבו הוא עוסק. ואם אדם הוא משורר שנחשב למשורר טוב, עם אישיות כזאת יש לו הזדמנות להמשיך לצמוח, אבל רק אחרי שיעשה על עצמו עבודה.