השמלה

את לובשת את השִׂמְלָה

הלבנה וגרביךְ צְחורות מעל

קרסולךְ הרזֶה הן בּוֹקְעוֹת מתוךְ

נעלי סירה לְצד נעלי עקב

וְשִׂמְלָה שְׁחוֹרָה נְעוּלָה בְּאזוֹר

החזֶה. אז היה מקום

טהור וְלבן ומרוחק בעינייךְ

לְצד עיניה השְׁחורות

כְּעורב רעב. אני רואה נִפְרשֹוֹת

ידייךְ מעל עוגת קומותיים בוערת

אל מול מקרופון מרובע

אביךְ תְּכול המבט שוקל

כל תנועה מְדוּדָה וְעיניה

השְׁחורות מזַמְנוֹת עורְבים ללחם.

לְצִדם התִנוקת שמעולם לא לַמְדָה

לדבֵּר אוחֶזֶת את פיהּ למראה

הבּובָּה בשמלה הלבנה

נישאת על חוטיהם. אימא,

עם כל מבט שחלף מעל ראשךְ

אני פוקחת את עיני ורואה

אותךְ.