קרא
  • מרדכי גלדמן

    מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי. ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ). ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007). מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ". שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית. פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010). ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998). אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007 הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005. הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).

קולו

קוֹל

 

 

 

הוּא תָּהָה עַל קוֹלוֹ הָאֲמִתִּי

 

הַאִם לֹא כִּסּוּ הַמִּלִּים  עַל קוֹלוֹ

וְהִסְתִּירוּהוּ בְּמִלְמוּלִים

בְּצוּרַת הַמִּלִּים

בְּתַבְנִיּוֹת יְגֵיעוֹת שֶׁקָּדְמוּ לוֹ

"אָדָם" תֵּאֲרָה אוֹתוֹ

יוֹתֵר מְ"צְפַרְדֵּעַ"

אֲבָל קִרְקוּר צְפַרְדֵּעִים בַּאֲגַמֵּי הַלַּיְלָה

אוֹ שְׁרִיקוֹת צִפּוֹרִים בַּדִּמְדּוּמִים

אוֹ צְלִיל נְשִׁירַת פֵּרוֹת לָאֲדָמָה

דּוֹבְבוּהוּ יוֹתֵר מֵעִבְרִית

כְּשֶׁהַהֲוָיָה נִגְלְתָה בְּכָל מְלֵאוּתָהּ

 

וּבְרִגְעֵי פְּתִיחוּת כְּפוּיָה

כְּשֶׁעֲיֵפוּת הֵמִיסָה בּוֹ חֲסִימוֹת

צָפוּ בְּמוֹחוֹ זְמִירוֹת יִידִישׁ

נְגִינוֹת חָכְמָה עֲצוּבָה

שֶׁל עִם הָאֱלֹהִים הַמְּקֻלָּל, הַנִּכְסָף

צְלִיל שֶׁל אֱמֶת מֻדַּחַת

וְיִסּוּרִים, וְגִלְגּוּלֵי מְחִילוֹת

 

וּלְעִתִּים קוֹלוֹת אֲחֵרִים

קוֹלוֹת שֶׁל אֲחֵרִים

חָדְרוּ בְּהֶסְתֵּר לִמְעָרָתוֹ הַסּוֹדִית

וְהִדְהֲדוּ בְּתוֹךְ קוֹלוֹ

וְנִגְּעוּ אֶת קוֹלוֹ בְּזָרוּת

קוֹלוֹת זָרִים הִדְהֲדוּ בְּקוֹלוֹ

הִתְחַזּוּ כְּקוֹלוֹ

קוֹלוֹ אָבַד לְעִתִּים בְּהִתְחַזּוּת

 

אַךְ כְּלוּם יָכֹל הָיָה לְהִתְחַזּוֹת

כְּלוּם  הָיָה קוֹל שֶׁלֹּא הָיָה קוֹלוֹ

אַךְ הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּפִיו, בְּחִכּוֹ, בִּלְשׁוֹנוֹ, בְּשִׁנָּיו

כְּדֵי לְהָגִיחַ אֶל הָעוֹלָם

אֶל מֶרְחָב שֶׁאֲפַרְכָּסוֹת מוּזָרוֹת-מִטִּבְעָן אִכְלְסוּהוּ

 

וְהַאִם לֹא שֻׁבַּשׁ קוֹלוֹ

כְּשֶׁהֻתְאַם לְתִדְרֵי הַשְּׁמִיעָה שֶׁל מַאֲזִינִים

שֶׁלֹּא הִתְכַּוְּנוּ כְּלָל לְהַקְשִׁיב

וּבְוַדַּאי לֹא הִתְאַמְּצוּ

וּבְעֶצֶם לֹא יָכְלוּ

 

יְתֵרָה מִכָּךְ

הִתְנַגֵּן בּוֹ פִּקְפּוּק בְּקִיּוּמוֹ שֶׁל קוֹל לֹא מֻתְנֶה

טָהוֹר כְּנַהֲמַת נָהָר

אוֹ בְּתוּלִי כִּצְלִיל חָלִיל

שֶׁזֶּה עַתָּה נִכְרַת מִגְּדַת בִּצּוֹת

אוֹ  אַכְזָרִי וְנִכְסָף כְּיִלְלַת זְאֵבֵי הָעֲרֵבָה

 

אֲבָל הָיָה תָּמִיד כְּאֵב עַז

אֱמֶת סוֹפִית בְּהֶחְלֵט

שֶׁהַזְּעָקָה אוֹ הַצְּרִיחָה הָיוּ קוֹלָהּ

קוֹל צָרוּף מִסִּיג

קוֹל הֶעָשׂוּי כְּאֵב טהוֹר

קוֹל טָהוֹר הֶעָשׂוּי כְּאֵב

אַרְבַּע מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת

זֶמֶר צְרָעוֹת בַּמִּזְבָּלָה.

 

 

30 תגובות

  1. מירי פליישר

    עשיר קולו בכל כך הרבה צלילים מנסה לצמצם ולמצות כדי שלא יידמה בעיניו לאל
    והמוות מעוררו ומזכיר לו כי אך ברוא הוא

  2. אינספור קולות וניגונם וצלילם שמסמלים את מגוון הנשמות שבו הפרט, ומגוון הנשמות בכלל הפרטים, ובסופם את מתמקדים לקול הכאב והאפסות, ואולי השלב הבא והסופי ממש הוא ללא קול כלל, כמו אלוהים.
    מרשים בעושרו השיר הזה.

    • גלדמן מוטי

      מירי ואיציק, מעניין שחוויתם את השיר כשופע
      קולות ונפשות, טוטאליות כמעט מטאפיסית. לא היתה לי מודעות לכך בזמן הכתיבה אבל אפשר שכתבתי על נשמת העולם(אנימה-מונדי) בבלי דעת.

  3. מוטי היקר, זה שיר נפלא. שיר הגותי. האמת הפילוסופית, שאצורה בו, צרובה בנו ומדבררת כל אחד ואחת מאתנו. היטבת לבטא. מהו הקול שלנו? האם יש לנו קול אחד או בעצם מקהלת קולות, ואיך יתכן שאנו חשים בקול פנימי שאינו מתממש בעולם החיצוני? והשפה, השפה שהיא כלא ומסגרת, לא בהכרח מבטאת את הכל בקול הבוקע של הפרט.

    אני מרשה לעצמי להאמין שאת השיר היפה הזה הבאת כתשובה לשיר, שאני בחרתי להביא היום. מעין התכתבות (וזה מה שיפה כ"כ בבננות בלוגס). המחשבה הזו מרגשת אותי. וגם אם משאלת לב היא זו, כבר התרגשתי. אז מאוחר מדי.
    🙂
    הנה מקור ההתרגשות שלי:
    אֲבָל קִרְקוּר צְפַרְדֵּעִים בַּאֲגַמֵּי הַלַּיְלָה

    אוֹ שְׁרִיקוֹת צִפּוֹרִים בַּדִּמְדּוּמִים

    אוֹ צְלִיל נְשִׁירַת פֵּרוֹת לָאֲדָמָה

    דּוֹבְבוּהוּ יוֹתֵר מֵעִבְרִית

    כְּשֶׁהַהֲוָיָה נִגְלְתָה בְּכָל מְלֵאוּתָהּ

    ובאשר למילים החמות (הקול שלך) שכתבת לי בפוסט, אני עדיין מחפש את קולי להודות לך.

    • גלדמן מוטי

      מריו, תודה על קריאתך ותגובתך רבת החן. השיר הזה, שהתפרסם בשעתו בשבו, פותח את ספר שירי הבא. הגרוי להבאתו היה אכן השיר שלך על אהבתך העזה לשפת האם.

  4. אילו קולות נפלאים! שיר יפהפה.

    חשתי כתינוק השומע את כל הקולות בפעם הראשונה.

    תודה, מוטי.

  5. שיר בעל עומק רב וביצוע צלול. גם אני התלהבתי מן השורות שהביא שחר מריו.

  6. יפה ונורא, מוטי. מזכיר לי את הנזיר מהשיר של רמנוג"אן שמרח עצמו בדבש והתכסה בנמלים כדי להרגיש. "קול טהור העשוי כאב" אבל גם למטה מזה ובלי שום הוד – "זמר צרעות במזבלה"

    • גלדמן מוטי

      אמיר,ייתכן באמת שמשוררים מקריבים קרבן כדי להגיע אל הקול הטהור שלהם, וייתכן שהקול הזה כרוך בכאב. אני קורא כעת בתרגומו של עמיחי
      לשירי אלזה לאסקר שילר, שיצא כעת מחדש בקשב,ואני חושב שהדבר מתאים לה מאוד.

  7. חני ליבנה

    השיר בעיני מביע בדרך השיר את החיפוש אחרי הקול השירי הנכון הטהור העשוי מכאב, ההיולי, ובעצם השורות השיריות יש הוכחה לקול הזה עם הסתירה, מקווה שמובן כי לרגע זה היה לי מובן ונעלם…{נאלם}

  8. מוטי, אני יכולה לדמות את השיר שלך למחברת עם הרבה הרבה רישומים של אותו הדבר, שרק בסוף הדפדופים אפשר אולי להבין מה היה אותו דבר שכל כך התייסרת לציירו.

    (התכוונתי שכל שורה בשיר היא כמו דפדוף)

    • גלדמן מוטי

      איריס אני נהנה מהסימטריה שאת יוצרת בינינו – לשנינו כביכול מחברת ציור. מצד שני הנושא של השיר להערכתי מובא בצלילות רבה והקול השירי שלי ובכלל מוצג מכמה וכמה היבטים ובו בזמן גם מודגם. ראי גם קריאתם של מריו וחני.

      • מוטי,
        לזה בדיוק התכוונתי: הקול שלך, רישום ועוד רישום ועוד רישום
        ואין בזה סתירה לצלילות
        והדברים הכי יפים של ליאונרדו זה הרישומים שלו, אילו שאתה יכול לראות את הלך המחשבה, או האופן המיוחד בו הוא ראה וקלט דברים.

        מקווה שאני מובנת עכשיו יותר.

        • גלדמן מוטי

          איריס, המחברות של לאונרדו באמת מעוררות התפעלות. אני חושב שאני מבין כעת יותר מה שכתבת. אני אכן משתדל תמיד להראות בשיריי גם תהליכיות ספונטנית מסוימת, למרות שאני משתדל במקביל לזכך אותם מכל סיג מיותר.

  9. מוטי, הקול הקשה שנשמע מהשיר הזה, חודר אל מעמקי הבטן ורוצה מיד לצאת החוצה כדי להשמיע את הצעקה- מין תחושה כזו שבכל שורה בלעתי עוד ועוד עד שרציתי שזה כבר יצא ממני…
    למדתי ממך בשיר הזה המון. אנסה להסביר, בבית הראשון: "אָדָם" תֵּאֲרָה אוֹתוֹ
    יוֹתֵר מְ"צְפַרְדֵּעַ"
    כשקראתי היחס היה רק למה שבגרשיים כך שזה יצר את התבנית הקשה: אדם = צפרדע…

    • גלדמן מוטי

      וואו תמי, היתה לך חוויית קריאה עמוקה מאוד. אני מתפעל מהרגישות העצומה הפועלת בנפשך.

  10. וואו, מוטי. קול טהור העשוי כאב = זמר צרעות במזבלה, יש בזה משהו כמו מפלצתי… חזק ביותר.

  11. משה יצחקי

    מוטי, מהו הקול הנכון? הטהור? "זמר צרעות במזבלה." אני חוזר ושונה וקורא בשיר המצוין הזה, וכל פעם ההחוויה חזקה מקודמתה. על אף אורכו, יש בו איכויות מהשירה הזנית: לכידת צליל נשירת הפרי. "המילים נועדו ללכוד משמעות משלכדת אותה אין צורך במילה" אלא שתיקה בה נשמע רק צליל הנשירה. מהו הטהור המוחלט, רק מקום שיש בו לכלוך. זו תובנה עמוקה מוטי, זה הקול שלך. יצרת שיחה מרתקת עם שירו של שחר-מריו

    • גלדמן מוטי

      משה, כמה חד חושים אתה שראית את העבר הזן בודהיסטי שלי בשיר הזה. לעתים נראה שהחלוקה בין טהור וטמא, בין גבוה לנמוך, בין יפה למכוער וכו" – אינה מאפשרת מגע עם האמת ועם היפה האמיתי.הזן בודהיזם עוסק בכך הרבה. אני עוד ועוד מתפעל מהקריאה שלך שהעומק שלה כבר חדל להפתיע אותי.

      • משה יצחקי

        תודה מוטי, שירים עמוקים וטובים מחדדים את חושי. ללא ספק, החלוקות שבני אדם עושים, לפעמים הן הכרחיות כדי לבנות מערכת קואורדינטות להתמצאות ולניווט בעולם, אחת מצרות המין האנושי שהוא ממשיך ומחלק ומקטלג ומקבע וזה מרחיק ממגע עם הדברים בעצמם, מהיופי, מהאמת שביופי ומהיופי שבאמת

  12. היי מוטי
    הרעיון של השיר מאוד יפה.
    הכח שח השיר גם כי הוא ארוך, זה מחלחל ומחלחל
    להתראות טובה

    • גלדמן מוטי

      תודה,טובה. לא חשבתי על אפקט האורך. אגב, נתבקשתי למסור לך ד"ש חמה מאריאלה שביד הצלמת, ואני מנצל את ההזדמנות.

      • אכן ,מוטי, כל אמן ויוצר מחפש את הקול האמיתי, ומסתבר שהוא מורכב מהרבה קולות גלויים וסמויים ,מודעים ולא מודעים. .נראה לי, מוטי, שמצאת אותו זה מכבר ,את הקול הייחודי שלך – יש בשירך תו צלול ומקורי, שומעים אותו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למרדכי גלדמן