מרדכי גלדמן
מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי.
ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ).
ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007).
מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ".
שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית.
פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010).
ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998).
אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007
הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005.
הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה
באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).
קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
מוטי בקר טוב
"ברגע המפואר והנדיב"
שירך מתכתב לא רק עם סבינה, אלא יושב על הספסל גם עם שולמית ומתחת לעץ עם אמיר.
והאבולוציה.. היא המצאה של משורר לא?
נהנית מאד לקרוא כאן ממחברתך
איריס
אוי מוטי, איזו השלמה עם טבע הברייה. כל הנחלים מובלים אל הים והוא עדיין רוצה עוד…אהבתי את הספסל והנוף הרגוע.
אכן מפואר ונדיב הרגע הזה שבו נוגעת בנו השפיעה בהשלמה. ויפה ונדיב גם שירך.
אוסיף פה אולי בהמשך עוד שיר "אקולוגי" (שאתה מכיר) על שרשרת המזון והאני.
ו…"האבולוציה תאפשר משוררים" – באירוניה? לזכות המשוררים יש לומר שלא פעם הם משתדלים לאפשר אותה.
מוטי, שיר הגותי מרגש המצייר במכחול דק את המית החיים והמוות.
בתוך השקט והדממה נשמעת המיה סמויה והיא מפרכסת בהשלמה, השיר מעביר רגש אוקסימורוני ונוגע בפיסי ובמטפיסי.
איזו השלמה יש בשיר עם טבעו של העולם ,שבו כל דבר מתכלה וחוזר אל שרשו הבסיסי, עפר אל עפר , גם הנשמה חוזרת, אבל אל שורש האור שלה, כי מאור באנו ולאור נלך ,לכן על הספסל הריק שתותיר לאחר לכת גופך ושאריו, לא יישב משורר אחר זולתך .אנחנו כה דומים בדרך כל עפר וכה מיוחדים בדרך הרוח – כל נשמה וגווני האור המיוחדים לה. כל אחת והצבע שלה. שבת שלום, מוטי.
אשאיר את התגובות הנרחבות לסופרים ולמשוררים ואומר רק: נהדר.
איזו אווירה ירקונית של ליל חמסין שבו מרגישים קטנים מול עוצמת הטבע-גם בעיר
אקולוגי-פסטורלי ומלטף, אבל כשהגעתי לשורה האחרונה, הלמו בי קרקור המשורר, שריקתו, פרכוסו.
משק כנפיים מפואר.
(ובכל זאת, יש כמה מילים שהשיר היפה הזה לא ממש זקוק להן).
הצלחת בשיר הזה לתאר את הרגע הנדיר והחד פעמי שבו אתה אחד עם הטבע, ובו אתה מסוגל להזות את אינך, נזכרתי בעקבות שירך בשיר אחר אהוב עלי מאוד של מארק סטרנד:""וראיתי מתחת לפני המים,
חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה
את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד."
מסידרת השירים הירוקים הזוהרים חזק מאוד.
זכורים לי עוד כמה שירים זוהרים כאלה.
מוטי,
א. אני לא כל כך "קונה" תפאורת הפאר ואת ההשלמה הסטואית. אני מזהה כמה מלכודות הנוצרות במערכות הניגודיות היפות והחכמות שבשיר שבין הרגע המפואר והנדיב לבין "ירוק של ירוקת מתעצם" הציפורים אינן שרות או מצייצות, אלא מקרקרות כצפרדעים, הדגים מפרכסים ועוד. החלק השני ובעיקר סופו הוא אפיטף נפלא. השורה האחרונה מרירה וכואבת.
והרהור: אם משוררים יאפשרו משוררים אפשר להשפיע על האבולוציה, אני יודע שאתה עושה זאת, ואם הכל יהיה לאפר, אולי משוררים יקוממו בריאה חדשה מתוך ההריסות.
עצב וגם השלמה, פסימיות ומעט אופטימיות, ואפילו הומור של שיוך הפגר לאיזון האקולוגי.
מחשבות על סוף ומה שלאחר הסוף, אבל שלוות.
שיר יפה.
קראתי, התרגשתי והזדהיתי.
קוראיי היקרים, לא הייתי ליד המחשב
כי הסתובבתי בחורשות שבשכונה ועוד.ואני מתנצל על שאיני מגיב לכל
אחד בנפרד. כעת, מכל מקום, יש לי הזדמנות להתבונן בנוף-התגובות שבד"כ קצת מתעמעם כשמגיבים לכל תגובה. בעיניי יש בשיר השלמה ואפילו נדיבות לא רק של הנוף אלא גם של המשורר המנדב את גופו לאיזון האקולוגי. עם זאת, כפי שחש משה, יש בשיר, כרגיל אצלי, נימה מעורבת ההופכת את ההשלמה גם לגרוטסקה, או למחווה אירונית. אגב, חני לבנה, מארק סטרנד הוא מהמשוררים החביבים עלי במיוחד.
מוטי, איזה יופי, אני מקבלת את ההקדשה בלי כל נימה אירונית ושמחה בה.
"יש ימים פי שבע אז ירוק הירק!"
יש מ קום לכתוב את שירת הנהר
העירוני– הירקון, טוב –אתה עושה זאת.
אכן הטבע הוא שרשרת מזון אחת גדולה, והאדמה המזינה גם תיזון מגופנו.
אבל באשר לאבולוציה, התפישה האקופסיכולוגית גורסת שעלינו להרחיב את הגדרת העצמי עד כדי לכלול בה את הסביבה. ואת זאת ניתן להשיג בעיקר באמצעות חוויות "פליאה" בטבע בר.
גם האקו-פואטיקה טוענת שדוקא המשוררים מסוגלים להאהיב עלינו את הבריאה .
ועוד וזה רדקאלי ביותר — ישנה השערה שהקשיים שאנחנו חווים עכשו הם הטרמה של שלב אבולוציוני חדש, מתקדם יותר.
אז עם כל אלה, אפשר לקוות לטוב.
סבינה , הירקון איננו נהר כי אם נחל עלוב, או למען הדיוק תעלה שכמה סוגי מיים עומדים בה. מיים מתוקים, מי שפכים מורעלים ומי מלח מהים. למעשה הוא יכול היה לשמש חומר מחאתי מצוין
לשומרי איכות הסביבה. אבל למרבית הפליאה גם המעט שנותר ממנו עדיין מאפשר התרקמות של חיים ויופי בו וסביבו. לגביי, מצבו השאריתי ומיעוטו-צמצומו , האף-על-פי-כן שבקיומו, הם המושכים את לבי. גם הירוק-ירוקת שלו, הנרמז אפילו בשמו הנאוליטי, מהלך עלי קסם.כפי שאת יודעת ירוק הוא הצבע החביב עלי.
"שירת הירקון" שלי היא שירת הקייץ, שירתו של פליט המזגן, שמצא הצלה במשבי רוח עדינים על גדות התעלה הירוקה. בחורף,דומני, מעולם לא כתבתי על הנחל. העדפתי לצלם אותו.אשר לאבולוציה – לא ברור לי כלל אם יש קדמה בכלל. האם אנו נעים קדימה, במעגלים, בזיגזג, לאחור, בשיפוע?
חה חה, אם האבולוציה תאפשר משוררים! האבולוציה מעולם לא איפשרה משוררים, אבל למשוררים זה אף פעם לא היה ממש אכפת
יש מן הצדק בדבריך, יניב
על זה זימר אריק סיני :
אתה ילד ירוק
חמוד, עדי. אגב, בספרי "הו קירי יקירי" יש שיר הנקרא "צייר קייצי" והצייר הזה מצייר רק ירוקים למיניהם.