עיקרה של מלאני קליין

מלאני קליין , הפסיכואנליטיקאית הבריטית, תרמה תרומה עצומה להתפתחות הפסיכואנליזה. המאמר הזה, המופיע בספרי העצמי האמיתי ועצמי האמת, מנסה להבהיר את רעיונותיה המרכזיים. ייתכן שאפשר להסביר באמצעות מושגיה מקצת מהתהליכים שהיינו שותפים להם או עדים להם באחרונה  בבלוגייה. אני מציע את המאמר כחומר למחשבה ולא כמצע לדיון בבלוגיה כי היה לנו מזה כבר די והותר.
                    
                            עיקרה של מלאני קליין 

גיליון מס" 10 של  שדמות –  שהוא אחד המבורכים ביותר מבין אלה שהופיעו עד כה – מביא שיעור בתלמוד של  הפילוסוף היהודי-צרפתי הנודע  עמנואל לוינס,  אשר הוגש בכנס שנערך בשנת 1963. נושאו של הכנס היה המחילה והתשובה, ונושאו של השיעור שנדפס בשדמות הוא האחריות על הזולת, על האחר (לוינס, 1999).

            לוינס רואה בזיקת האחריות כלפי הזולת את מהותו של הקיום האנושי ואת עיקר תוכנה של האמונה הדתית. האחריות על האחר היא-היא בעיניו עבודת האל.  בכנס הנזכר לימד דיון תלמודי אשר נסב סביב משנה ט" מפרק ח" של מסכת "יומא": "[…] עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו[…]".

            כבר בדברי הפתיחה שלו מנסח לוינס את עמדתו הכוללת כלפי הדת היהודית. הוא מכנה אותה "דת של אנשים מבוגרים": היהדות היא בעיניו דת שהסתלקה  ממיתוסים "ילדותיים" כהשגחה פרטית, שכר-ועונש וכו". אלוהיו  של "המבוגר" אין בו שום דבר אנושי – הוא אחֵר לחלוטין, והאהבה אליו מתבטאת באחריות האינסופית לאחֵר האנושי. במלים אחרות , לוינס מעמיד את היהדות  בראש ובראשונה על הזיקה האתית שבין אדם לחברו. אם התקלקלה זיקה זאת, אומרים לנו המשנה התלמוד, היא צריכה תיקון ממשי ביחסים עם הזולת. הווידוי והחרטה המופנים ביום הכיפורים אל האל אין בהם כדי לכפר  על הקלקול. במלים אחרות, מי שפגע בזולת חייב לבקש את סליחתו ולתקן את מעשהו כדי לזכות בכפרה.

            והנה טוענת הפסיכואנליטיקאית הבריטית הנודעת מלאני קליין  כי מגמת  התיקון ביחסים עם הזולת היא טבעית מאוד לנפש, וראשונית מאוד. יתירה מכך, לפי השקפתה של קליין לא נועד התיקון לשמור על הזולת  כשלעצמו, אלא השמירה על הזולת היא תמיד סוג של שמירה על נפשנו אנו.  ייתכן אפוא כי שורשיה של "היהדות התלמודית", כפי שתופש אותה לוינס,  מצויים בתהליכים הקמאיים ביותר של הנפש. או בניסוח אחר, אפשר שהאתיקה הבין-אישית התלמודית נועדה לחזק ולגבש את אחד הצדדים בטבעה הראשוני של זיקתנו אל הזולת.

            השפעתה של מלאני קליין  על התפתחות הפסיכואנליזה הייתה מכרעת.  טיעונה כי התשתית הנפשית של האדם  מתעצבת בתבניות של זיקה לזולת, שאותן כינתה "יחסי אובייקט", היה לטיעון אשר קבע את מגמות ההתפתחות של הפסיכואנליזה העתידית. קליין  חקרה את הזיקות הראשונות של האדם אל זולתו, קרי זיקת העולל אל אמו, אל אביו ואל אחיו, מתוך הדגשה חדשנית של יחסיו עם האֵם. הדגשה זו שואבת את חידושה, בין השאר, מכך שפרויד התעניין בזיקת הילד אל האם בעיקר בהתייחס לנוכחותו של האב, כלומר בשלב שבו נוכחותו של האב כבר גזרה על הילד מידה גדולה של פרידה ונפרדות מן האם. שכן האב, לפי פרויד, מלמד את הילד כי האם אינה שלו באופן בלעדי, אלא היא שייכת קודם-כל לאב עצמו.  (הקורא מוזמן להרחיב את היכרותו עם מחשבתה של מלאני קליין, גם באמצעות מבחר ממאמריה אשר ראה אור בעברית בעריכת יהושע דורבן [דורבן, 2002], ובאמצעות ספרה של חנה סגל [סגל, 1998].)

            מלאני קליין  סברה כי נטיות התגובה של העולל אל אמו נתונות מראש – הן מעין תבניות תגובה אפריוריות, שאינן תלויות בצורה ישירה ופשוטה בהתנהגות האם. תבניות אלה הן ערוצים  לביטויים של שני דחפים, או יצרים: יצר המוות, שהוא הרסנות סאדיסטית מפרקת ומפצלת, ויצר החיים הארוטי, המדביק והמחבר. יצר המוות מתועל אל דפוס תגובה שקליין מכנה בשם "עמדה סכיזופראנואידית" והיצר הארוטי מתועל אל דפוס תגובה שהיא מכנה "עמדה דכאונית".  לשיטתה נוצרות שתי ה"עמדות" הללו כבר בשנתו הראשונה של העולל.

            קליין טוענת כי שתי עמדות אלה ילוו אותנו לכל משך חיינו. לעתים יהיו  היחסים ביניהן נתונים לדינמיקה דיאלקטית, ולעתים נהיה מקובעים באחת מן העמדות. מצויים אנשים שמעולם לא נחלצו מן העמדה הסכיזופרנואידית, ואחרים תקועים לתמיד בעמדה הדכאונית.

            לפי קליין קובעות המגמות היצריות הגלומות בשתי העמדות הללו הן את חוויית העצמי  והן  את החוויה שמעורר המפגש עם הזולת, ובזה כמדומני עיקר חידושה. קליין סברה כי  התגבשותו של העצמי והיווצרותה של היכולת להכיר את הזולת תלויות זו בזו. בשלב הסכיזופראנואידי הינקותי מפצלת תודעת התינוק את האם לפחות לשתיים: אם טובה ואם רעה. במקביל מתפצל גם העצמי של התינוק לעצמי טוב ולעצמי רע. תינוק מוזן ואהוב הוא תינוק טוב  של אם טובה, ואילו תינוק רעב, מוזנח ומתוסכל הוא תינוק רע של אם רעה. לכאורה נועד הפיצול בין האם הטובה לרעה להגן על האם הטובה מפני יצר ההרסנות של התינוק ומפני הזעם שלו, אבל נראה כי למעשה נובע הפיצול מכך שהתינוק פשוט אינו מסוגל לבצע אינטגרציה של חוויותיו, וכל תיסכול מעורר בו חוסר אונים וכעסים בלי מידה ובלי גבול. מבוגר כעסן, אשר יכולתו לשאת תסכול לא התפתחה, עשוי לחוות את הזולת כמעט כמו עולל סכיזופרנואידי. מי שמתַסכל אותו מעורר בו הרסנות משולחת רסן ואפילו רצחנוּת, ונתפש על ידו רק מן הזווית המצומצמת של התשוקה אשר תוסכלה, כלומר כרע. 

            העמדה הדיכאונית, המתפתחת רק לאחר שנוצרה העמדה הסכיזופרנואידית, היא אינטגרטיבית. התינוק המצוי בעמדה זאת מסוגל כבר להבחין כי האם הטובה והאם הרעה הן אם אחת, ועל כן הוא מבקש לשמור על האם המאוחדת הזאת מפני הרסנותו, ומחביא את ההרסנות הזו באמצעות הדיכאון. החוויה הסכיזופרנואידית מלווה תמיד בהשלכות (פרויקציות) – האם הרעה הופכת בעיני התינוק, בגלל הכעסים המושלכים עליה, לאם רדפנית ונקמנית, והתינוק פוחד מפניה מאוד. מכאן נובע ההיבט ה"פרנואידי" של עמדה זו. לעומת זאת, התינוק המצוי בעמדה  הדיכאונית מבקש לשמור לא על עצמו אלא על האם, מושא אהבתו ותשוקתו.

            יכולתו של העולל לתפוש את האם כשלם, ובמקביל לחוות גם את עצמו כשלם, העסיקה את קליין גם מזווית אחרת. היא סברה כי התינוק מפצל את האם לא רק לאם טובה ולאם רעה, אלא גם למה שכינתה בשם  "אובייקטים חלקיים": תחילה אין התינוק תופס את גוף האם כיחידה אחת, אלא הוא מתמקד באברים או בחלקים של גופה, אשר נראים לו, בשל תשוקתו לסיפוקים הנובעים מן האיברים הללו, כקיימים כביכול לעצמם. כך, ֹשָדה המניק של האם, מבטה המתבונן וקולה המשמיע הֲגָאִים (אשר בראשית העוללית עודם חסרי פשר), הם תחילה ישויות עצמאיות, אשר רק בהדרגה מתחברות זו לזו לכלל ישות מורכבת אחת. גם פיצולים אלה נשארים עמנו בבגרותנו. לא מעט גברים ונשים מגלים יחס מופרז לאברי המין של עצמם ושל זולתם. גברים מסוימים עשויים "להידלק" על שדיה של אשה מבלי שימצאו עניין מיוחד במכלול הווייתה. כך קורה גם לנשים מסוימות, אשר סממני גבריות אחדים חשובים בעיניהן במידה מופלגת. ככלל, יחס מוגזם לצורה הגופנית הוא כמעט תמיד זיקה מפצלת ומפוצלת, המעלימה מן התודעה את הנפש השוכנת בגוף, או את כלל אישיותו של בעל הגוף. יוצא אפוא כי לא רק ההרסנות מפצלת בתודעתנו את הזולת ואת העצמי, אלא גם התשוקה היתירה.

            דומה שהבחנותיה של קליין כי האופן שבו אנו תופשים את הזולת  עלול לנוע בין פיצול לאינטגרציה,  וכי תפישתו  כישות  מורכבת העומדת בפני עצמה תלויה בתהליך נפשי כאוב (דכאוני) שבו מתפתחת בהדרגה היכולת לאינטגרציה – הן הבחנות מועילות וחשובות.  אפשר למצוא את גלגולן של מחשבותיה, או  צורה אחרת שלהן,  בהגותו של מרטין בובר: "זיקת אני-אתה" שעליה מדבר בובר היא זיקה כוללת ומקיפה המתייחסת לכוליותו של הזולת, בעוד שהזיקה אני-לז הוא שמה של זיקה מפצלת.

            כאמור, קליין  הצביעה על כך שפיצולו של הזולת בתודעה מלווה תמיד בפיצול של העצמי. פירושו של דבר שכאשר אני מתייחס למישהי כאל מושא מיני, לא רק היא מתפצלת בתודעתי – וכתוצאה מכך אינני מתייחס עוד לצדדים אחרים שלה, שאינם נוגעים למיניותה – אלא גם  תודעתי-שלי מתפצלת. שהרי, אף התודעה-המפצלת עצמה מצטמקת באותה עת לכלל זיקה מינית, וצדדים אחרים שלה מופרדים ממנה ומסולקים לשוליה. כך גם במקרה של רוגז – מי שמרגיז אותנו הוא "המרגיז" בלבד, אשר כל טובו עלול להישכח, ואף אנו מתפצלים באותו רגע כעוּס לישות נרגזת ששכחה את מידת החסד או החמלה. בעולמו של העולל מחוברות הזיקות הללו (לזולת ולעצמי) חיבור אמיץ, ולא ניתן להפרידן: העולל של אם טובה חווה את עצמו כעולל טוב, והעולל של אם רעה חווה את עצמו כעולל רע. חיבורים דמיוניים אלה בין זיקתנו אל המושאים הראשוניים לבין זיקתנו העצמית יתקיימו לעד בפנטסיה הלא מודעת שלנו.  מצבי נפש גרועים רבים אשר כרוכים בחוויה של תסכול ושל חסך נובעים מהשתלטותו הסמויה של הקישור "עולל רע – אם רעה" על  הפנטסיה הלא מודעת שלנו. וגם להפך, הרגשה טובה במיוחד יכולה לנבוע מכך שהאם הטובה ועוללה הנפלא שבו לנכוח בלא מודע. יוצא מכאן כי הצורך העמוק ביותר של כל אדם הוא להיות מחובר כהלכה למושא טוב, ההופך לטוב גם אותו. באופן זה ניתן להבין את מניעיהם של אנשים דתיים מסוימים, אשר בעיניהם האל הוא המושא הטוב, העליון והנעלה מכולם. הזיקה לאל מעין זה מספקת תמיכה עזה להרגשת הערך העצמי של המאמין הסוגד לו בהערצה, באהבה ובדבקות.

            כאמור, קליין רואה את הנפש כשדה של מאבקים מתמידים בהרסנותו של יצר המוות.  מאבקים אלה קובעים את העמדה הדיכאונית ואת העמדה הסכיזופראנואידית.  אך קליין איתרה תהליכים נפשיים נוספים הקשורים בהרסנות. הבולט ביניהם הוא הלך-הנפש ההרסני אשר נובע מקנאה. ההרסנות שתיארתי למעלה נבעה מחוויות הכאב והתסכול של העולל. באותם רגעים שבהם נאלץ העולל הרעב להמתין לשד הטוב והמטיב עלולים להתעורר בו זעם רצחני  ושפע של פנטסיות הרסניות. אך העולל מוּעד להתמלא בהרסנות לא רק בגלל מחסוריו ובשל ליקויים בטיפול בו, אלא גם, ודווקא, משום כוחה המזין והמטפל של האם. הוא עלול לקנא באם בשל משאביה ושפעתה, ובו בזמן להיות נתון לחמדנות בולמוסית (greed) כלפיהם. החמדנות, הקנאה וההרסנות הם צדדיו של מהלך נפשי אחד, שהמטפורה הפשוטה שלו היא קניבליות – זלילתו של המושא. זוהי הרסנות גרועה במיוחד, כי היא נובעת מטובו של המושא, ולא מן המגרעות שלו ומכישלונותיו.

            הרגש הנאות כלפי טוּבה של האם, ההפוך להרסנות חדוּרת הקנאה, הוא הכרת התודה. היכולת להכיר לאם תודה מצויה כבר בילדים קטנים מאוד, ואם אין היא נחבלת, היא תלווה לעד את יחסינו עם הזולת המיטיב עמנו. הורים מסוימים מטפחים כראוי את הכרת התודה של הילד ואת יכולת הנתינה שלו, וכך הם מפתחים את חיוביותו האקטיבית כלפי הזולת. אחרים אינם רגישים די הצורך ליכולתו של הילד להכיר תודה או להעניק ובכך הם פוגמים בהתפתחותן של הכשירויות הללו. ייתכן כי בעולמה של היהדות הוּמרה הכרת התודה הראשונית כלפי האם בהכרת תודה ממוסדת כלפי האל, על שברא את האדם ואת העולם. ברכות יומיומיות רבות הן ביטוי מפורש להכרת התודה הזאת.

            תהליך נפשי אחר שאיתרה קליין בנפש העולל, המתרחש אף הוא סביב הרסנותו, הוא התיקון. לאחר שהילד הורס בעולם הפנטסיה שלו את מושאי תשוקתו, הוא  צריך ומסוגל לתקנם.  משמעותו של הפינטוז על הרס המושאים היא מרחיקת לכת – לא זו בלבד שהפינטוז הזה גורם לחוויה קשה של בדידות, אלא הוא אף הורס במקביל את האינטגרציה של העצמי ואת תחושת הערך שלו, אשר תמיד מחוברת לבלי הפרד לאופן שבו הוא חווה את מושאיו. מבחינה פסיכולוגית, העולל לעולם אינו קיים כשלעצמו. הוא והאם הם תמיד ישות אחת, בסיסית וראשונית.

            וכיצד מתבצעת פעולת התיקון? למעשה, העמדה  הדיכאונית היא הליך התיקון הראשוני, כי היא נובעת מן החשש לגורלה של האֵם אִם זו תופקר לפנטסיות הרסניות. אך מצויות טכניקות שונות, ילדותיות יותר ופחות, ואפילו מבוגרות, "לתקן" את הזולת החשוב לנו, לאחר שהרסנו אותו בכעסינו או בנצלנותנו. ילד יכול להתנצל, לבקש סליחה, לתת מתנה וכיו"ב, וכך נוהגים גם מבוגרים. אבל קיימות גם דרכים עקיפות וסמליות לתקנתם של הזולת ושל העצמי. אחדות מן הדרכים האלה הן פתולוגיות – מצויות טכניקות כפייתיות שונות שבאמצעותן שומר האדם על עצמו ועל זולתו מפני הרסנותו הפנימית (לאותה מטרה משמשות גם בטכניקות פתולוגיות נוספות, חמורות יותר, שלא אפרט כאן). אף אידיאליזציה נועדה לעתים להגן על הזולת ועל העצמי מהרסנות נסתרת. ואפילו התמסרות יתירה לגמילות חסדים ולטיפול בחיות עזובות עשויה להיות אמצעי לתכלית דומה. מכל מקום, לתיקון יש מעמד מרכזי בתרבות המערבית. כאשר אומר ישו בשעת צליבתו "סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים", הוא נתון לתיקון גדול ודִגמי, ומבקש להקנות לכל אדם באשר הוא את היכולת לעשותו, תהיינה נסיבותיו טרגיות ככל שתהיינה. 

            אחת הדרכים היותר מרתקות והיותר מועילות לתקנת הזולת והעצמי בפנטסיה הלא-מודעת היא יצירה ועשיית אמנות. לא פעם בונים היוצרים מחדש את מושאיהם ההרוסים והאבודים באמצעות העשייה האמנותית, וכך הם משקמים גם את תחושת הערך שלהם-עצמם. סיפורו של אורפאוס, המשורר הארכיטיפי, מתאר למעשה את ההרסנות הזו ואת תקנתה באמצעות מעשה היצירה. תהליך היצירה של אורפאוס מחובר לאובדנה של אהובתו  יוּרִידִיקֶה, ולמאמציו להחזירה מן השאול אל עולם החיים. תהליך זה, אשר מוּעד מראש להיכשל שוב ושוב , הוא המנוע הגדול של יצירתו השירית.

מראי מקום

דורבן, יהושע (עורך), 2002. מלאני קליין – מבחר כתבים. עברית: אורה זילברשטיין. הוצאת           תולעת ספרים.

לוינס, עימנואל, 1999 (תשנ"ט). "אל מול האחר: שיעור בתלמוד". תרגום והערות: יורם ורטה          ואליזבט גולדוין. מחברת שדמות 10, המדרשה אורנים.

סגל, חנה, 1998. מלאני קליין. תל אביב: עם עובד.