קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
במוסף לספרות של הארץ(27.6, 4.7) התפרסמו שתי רשימות של אורי הולנדר על דיסק של משוררים קוראים, שהפיקו ליאת קפלן ואורית מיטל לרגל פסטיבל השירה האחרון במטולה . הולנדר מפרסם דרך קבע רשימות שנראות כאנינות ואינטליגנטיות, אך לא פעם הן פגומות בגלל העדר ידע מספיק ובגלל דעתנות יתירה, המסתירים ממנו את מה שהוא כותב עליו. אני מעדיף לתלות את ליקויי רשימותיו בכך, ולא לייחס לו כתיבה מגמתית מרושעת, אף שייתכן שאני עדין מדיי כלפיו. כבר נכוויתי פעמיים מרשימותיו. על ספרי "שיר הלב" כתב רשימה נבערת ואטומה, ולדבריו על הקראתי בדיסק יש איכות דומה. הוא טען שהשיר נרקיסי ושקריאתי הולמת אותו כי היא אטומה ויש בה מלאות עצמית. כן טען שהשיר מתכתב עם שירים מסוימים של זך בלי לציין עם אלו מהם. ובכן, להערכתי כל מי שיקרא את השיר המובא להלן יראה כי איננו יותר נרקיסי מכל שיר העוסק בכותבו . יתר על כן, השיר הוא אובייקטאלי (פרויד מבחין בין ליבידו אובייקטאלי לליבידו נרקיסי) במובהק, כי עניינו המאמץ לומר משהו לקהילת שומעים. ואילו הקראתי לקחה לה כיוון שיחתי: היא קרובה לדיבור פשוט הרבה יותר מאשר ל"הקראה". כשם שהשיר נע בין דיבור לשירה כך גם קריאתי. הבאתי בהמשך את השירים משירתי עמם השיר מתכתב. שירת זך היא מין אובססיה קבועה במוחו של הולנדר, אבל שירתי אינה מתכתבת אתה. להערכתי הולנדר יתפתח הרבה כמסאי, אם ירחיב את השכלתו ואם יתחיל להטיל ספק בשיפוטיו.
רציתי לומר לכם
רָצִיתִי לוֹמַר לָכֶם דְּבַר מָה
אֲבָל כָּעֵת אֵינִי יוֹדֵעַ
אֶם אֵי פַּעַם אַצְלִיחַ לְאוֹמְרוֹ
אֲנִי אֲפִלּוּ דֵּי חוֹשֵׁשׁ
שֶׁאוּלַי כְּבָר אָמַרְתִּי
אוֹתוֹ דָּבָר
בְּלֹא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּכָךְ
שֶׁבְּרֶגַע מַכְרִיעַ אֶחָד
פָּשׁוּט לְגַמְרֵי
וּמִסְתּוֹרִי כְּצִדְפָּה חֲתוּמָה
הֶעָתִיד כְּבָר הָפַךְ לְעָבַר
וַאֲנִי תּוֹהֶה
אִם אָז כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי בִּפְנֵיכֶם
כְּשֶׁנִּסַּחְתִּי אֶת הַדָּבָר
הַאִם שְׁמַעְתֶּם
הַאִם הִקְשַׁבְתֶּם
הֲרֵי אֲנִי עַצְמִי לֹא הִקְשַׁבְתִּי
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁסּוֹף סוֹף דִּבַּרְתִּי
וְאִם טֶרֶם אָמַרְתִּי אֶת הָאָמוּר לְהֵאָמֵר
הַאִם בֶּעָתִיד עוֹד יִתְבָּרֵר
מַהִי הַמִּלָּה הַנְּכוֹנָה הָאֲמִתִּית
וְהַאִם אָז תַּקְשִׁיבוּ לָהּ
כְּלוֹמַר לִי
הַאִם תֵּעָתְרוּ לַבָּאוֹת?
בֵּינְתַיִם מִכָּל מְקוֹם
שָׁלוֹמְשָׁלוֹם וּלְהִתְרָאוֹת
תחילה ביקשתי לומר
תחילה ביקשתי לומר דבר מה
ולא ידעתי איך ומה
בלבי הסתחררה מהומה
אך לא ידעתי מהי ועל מה
וכאשר לעתים דיברתי
יותר משגיליתי הסתרתי
דיברתי ודיברתי ואת העיקר לא אמרתי
אך כעת כשדיבור שגור בפי
אני מוותר על הקשבתכם
וכבר איני מבקש לדבר ולנסח
כי בשקט אתנחם
ועל עוורונכם אני פוסח
כאסיר נמלט מכלא המילים
אסתתר במערת דממה
יונק שתיקה משד חכמה
ואדחה את דברי מבינתיים לבינתיים
ואקשיב – אקשיב בכל מאודי
ומידי בוקר אצור על אבניים
כד שחור להכיל את סודי.
מתוך "שיר הלב" ע" 27
שינוי שם
מלכתחילה נתנו לו מילה
ואמרו לו אמור
אבל הוא סירב לומר
והעדיף את המילה לעצמו לשמור.
את המילה כיסה במילים
את המילה הטמין באבק ובשינה
את המילה העלים בהמולה
את סודו הראשי דחק לפינה
שיהיה בו אבן פינה ולא אבן ראשה.
סודות אחרים משכו את לבן
קסמו לו יותר סתרי אחרים
חקר המראות וסוד הנעורים
והמציא סודות חדשים לבקרים.
המילה שנתנו לו מלכתחילה
הייתה בעיניו תמיד משולה
משל רדף משל והנמשל הופלה
כמה משלים אף הקנו לו תהילה
אך המילה, כלומר ההחמצה
כלומר תחושת ההחמצה ההכרחית
היתה גאולתו בלב התאוצה
הייתה חיים אחרים שעוד נועדו לו
חיים שנחלמו במעמקיו
מעמקים שחלמו אני אחר.
המלה חלמה אותו סהרורית ומנמנמת
כיוגי שלו הנתון במדיטציה
לעולם רומזת, לעולם לא יוזמת
שלפה אותו מכל המולה מטומטמת
מעין שמו האמיתי, שם האמת, אמת השם
צופן לב, שבועת אהבה, קוד חלום,
יהונדב למשל, או אפשר חסדיה,
או מתניה, נחמיה ועזריה ואפילו אבשלום.
מתוך "עין" ע" 43-44
רגע אחד שקט בבקשה אני רוצה לומר דבר מה. ככה נפתח שירו המפורסם של זך. קשה לקרוא את פתיחת שיריך בלי לאתר בהם את הד שירו זה של זך, גם אם לא מודע הדבר.גם אם אין קשר בין ההמשכים. זאת בלי קשר לכתיבתו של הולנדר ולאיכות אבחנותיו
שמרית, כל מיני דברים מזכירים כל מיני דברים, השאלה היא אם יש ביניהם דמיון מהותי שראוי להצביע עליו.
שימרית, כל מיני דברים מזכירים כל מיני דברים.השאלה היא ,אם הקישור מהותי ואם ההצבעה עליו תורמת משהו.
ואם יש התכתבות? אז מה? הרי אנחנו חיים באותה שפה ובאותה תרבות קוראים וכותבים ומוטב לה לשיחה שתתקיים. לדעתי, אין זה לגנות השיר, אלא, למרחב ההדהוד של הקורא.
בהחלט. ושלא יובן מדבריי שהתכוונתי לגנות – חלילה
ולפעמים זה בכלל לא מודע, או אפילו לא מוכר.
כשערכתי את הספר, דויד וינפלד העורך המבורך, הראה לי שיר שדוד אבידן כתב, בשם כתם, שבעצם נטען עליו שנגנב כבר ממישהו אחר, שכחתי ממי.
וגם לי יש שיר בשם כתם, אם כי ברעיון אחר, אבל החלטנו לא לפרסם את "כתם" שלי.
ואני לא הכרתי את הכתם האבידני ובטח לא את זה שלפניו.
אין לזה סוף, באמת, לפחד שכל מילה לקוחה מאיפשהו.
אולי עדיף לא לקרוא שירה, שמא איזה משהו יכנס לתת הכרה ויתפרץ בשיר בלי שתהיה מודע לכך.
ולפעמים ישנם אנשים שחושבים שיש להם קושאן על מילים, כמו "רעב" למשל.
אנחנו המשוררים, פועלי המילים של העולם, צריכים לעשות מהפיכה ולשחרר את נפשנו מהדיכוי הנורא!
אתה בא אתי מוטי?
ולמה לא באת לאירוע? בגללך לא הלכתי לאכול מהפלפל ההוא, רק בגללך.
הלכנו לנסיך הקטן.
"הכתם על הקיר" של אבידן לא נגנב – אלא מתכתב במודע עם שיר של ברטולד ברכט בשם "כתובת בלתי מנוצחת", נדמה לי.
כדאי מאוד להכיר!
תמר
צ"ל: "הכתם נשאר על הקיר" של אבידן מתוך ספרו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים" (1950).
תמר
השירים הם ארס פואטיים וככאלה יש התעסקות של היוצר עם חומרי יצירתו ,אני לא מוצאת הדהוד של זך בשירים מלבד אינטונציה קלושה בשתי השורות הראשונות של השיר הראשון
רק את "כתם" של דוד אבידן היא לא מכירה?
אורן ו. הצודק, תעבור על כל רשימותיה ותגובותיה. תגלה שגם את "קח שירים" של ויזלטיר היא לא מכירה. גם לא את אמיר גלבוע ולא את אגי משעול. היודית הזו בורה מארץ הבורים, אבל מה? היא מורה! (מורה בורה). והיא בטוחה שהיא מתת האל לתלמידים. איפה משרד החינוך? בעצם, זו כבר סוגייה למשרד לבטחון פנים.
אורן.ו, אורן ו.
צ"יקיטיטה צ"יקיטיט
תמשיך ככה! יא בנדיט.
יודית יודעת?
אורן.ו, אורן ו.
צ"יקיטיטה צ"יקיטיט
תמשיך ככה! יא בנדיט.
יודית יודעת?
מכה, האשה הלא מעניינת הזאת. עכשיו בפוסט של דיקמן היא קוראת לו פרימיטיבי!
תיקון בשם דיקמן: את אדימיאל קוסמן היא מגדפת ומחנכת הפעם.
היא מורה להיסטוריה אז למה היא חייבת לדעת חומרים של מורה לספרות?
לא. זה טעות. היא קיבלה דיפלומה בהיסטריה. אבל במשרד החינוך חשבו שזה היסטוריה. שתתחיל ללמוד היסטוריה של מחלות הנפש. אולי היא תבין משהו על עצמה.
אנא, אם דחוף לכם להתפלמס עם יודית שחר עשו זאת בבלוג שלה.
אורן ו,תחזור למאורה שלך. אתה משעמם.
או לפחות תזדהה כשאתה כותב את החרא שלך.
אורן ו, טרול מנוזל, לפחות אם היית אומד דבר מה חשוב. אך תגובותיך הנלוזות סתם משעממות וחסרות תוכן משמעותי. להבא, חסוך לנו את דבריך. זה כל כך ברור שאתה רק מתארח בבלוגיה. האם כך מתנהגים אורחים?
סליחה מוטי אתה צודק אבל בבלוג של הטרולית היא משקרת ומוחקת כרצונה
השיר שינוי שם מאוד מצא חן בעיניי, בפרט הבית הראשון שבו.
אני לא קורא עיתונים בכלל, כך שאין לי מושג מי המבקר ועל מה מדובר.
"רק כאשר תחושת האני הכוזבת התעוררה, המושגים המעוותים "זה שלי" ו"זה שלו" מתעוררים, וכאשר מתגלה שכל אלה הם תחבולות של תחושת האני הכוזבת, המושגים הלא ממשיים הללו נעלמים"
מתוך היוגה וסישטהא, עמ" 53, 6 ביולי…
מוטי, פתחתי את הפרק בתאריך של היום, והנה אני מוצאת את זה. מציעה לך למחוק את התגובות עם האנרגיה השלילית. עבודתך חשובה. אנא המשך.
איריס
מוטי, הוא שכתבתי ברשימתי על ביקורת ומבקרים. לבי אתך.
"…האם התינוק הזה הוא שלך?
לא נערכה בדיקת רקמות, אך קרוב לוודאי שמפגשים בלתי אמצעיים עם חומר מפרה, גם משלך הביא ללידתו. מעצם היותך אדם שחי בעולם הזה כמוני, היחסים בינינו הו בלתי נמנעים. אי לכך אני רואה בך שותף מלא ליצירת החיים החדשים בתוכי…"
מתוך פתיחה לעבודה של האמנית מירי נשרי.
ואגב אף אחד לא האשים את קונפוציוס שבכתביו נמצאה האמרה המיוחסת להלל הזקן: "כל מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך…"
הולנדר ברשימות שקראת משלו, כותב מעניין ורגיש, והפעם באמת נכתב רע.
אגב מוטי אתה יכול למחוק בעריכה את התגובות הנודף מהם ריח וטעם רע.
משה, הולנדר מצליח ליצור רושם של אנינות, אבל הדבר לעתים איננו אלא כיסוי לגסות בשיפוטי טעם ובהגות.את מכתבי המפורט יחסית על רשימתו על ספרי "שיר הלב" ציפר סירב לפרסם, למרות הפצרות רבות, מחשש שהכתוב יפגע באורח קשה בתדמיתו של מי שפחות או יותר החליף אותי במוספו.
משורר שכמוך צריך לכתוב שירים, והרבה, ולא להתעסק בדברי מבקרים, למרות שזה קשה, אני אוהבת את שיריך, את הטון האוירה, הצורה והנאמר.
היי מוטי
מי זה האיש הזה שיורד עליך כאילו הוא אבא שלך? הכונה האבא שיודע ויחנך ויסביר.
אוהבת התכתבויות… זה נפלא שעולמות אחרים באים אליך… זה תרבות
שירך מאוד יפים יש להם את העמידה הבטוחה שלך, שאתה לא תזוז עד שתמצא.
בהצלחה
להתראות טובה
כמעט מיותר לומר שהביקורת הזו מיותרת ולא מובנת,ולפיכך גם למה להתייחס אליה מלכתחילה. המשך בשלך.
תודה רבה לכל מי שהגיבו כאן וגם לאלה שתגובותיהם נמחקו לצערי, כאשר מחקתי את דברי אויביה המסורים של יודית שחר.
שבחרו לנהל איתה את אחת ממלחמותיהם
דווקא בפוסט הזה.
אה, לא הבנתי איפה התגובה שלי.
אז מה אמרו אוייבי? ולמה הם אוייבי?
אולי בגלל הפלאפל שלא אכלנו הם אוייבי?
יודית, התגובה שלך ועוד כמה תגובות ראויות נמחקו לצערי כאשר מחקתי המולה גדולה של אנשים שמצאו כאן הזדמנות לחבוט בך בסגנון שכבר היכרת.
הפוסט נהפך זירת מלחמה לטרולים שלך.
בהזדמנות תקני להם פאלפל אולי ירגעו קצת.
מוטי, זה לא מוזר שיש אחרים טרולים? למה דווקא אחרי?
שלי בשבוע שעבר כתבה לי משהו בתגובות, ועניתי לה, ופתאום משום מקום קפצו כל מני עילגויות מוזרות ותקפו אותי.
שלי המסכנה כל כך נבהלה שמחקה את הפוסט כולו.
למה דווקא לי מוטי?
אחרים=אחרי.
צריך לחשוב על זה באמת, איך קרה שהטרולים בעקבותייך. לבעל הפוסט
זאת חוויה מביכה מאוד.
אין לי מושג למה אני.
איזה כבוד נפל בחלקי.
כתבתי לך מייל פרטי, קבלת?
מוטי, יש דרך לדעת מי עושה את זה, בני פריק מחשבים, וזה קטן עליו לעלות על האיי פי של המטריד.
אבל בשביל זה צריך את ההודעות שמחקת.
מחכה למייל התשובה שלך.
וזה לא כמה אנשים, לדעתי זה אדם אחד אובססיבי.
ולגבי דבריך, כבר כתבתי לך מה דעתי, שנמחקה, אבל אני רוצה לתת לך עוד פרפקטיסה, דווקא של צ"יקי.
צ"יקי טוען שכל ביקורת, גם רעה, היא ביקורת בונה, או סוג של פרסומת, כי מתייחסים אליך.
יש בזה משהו, לא?
פרספקטיבה.. לאן אני רצה?
מוטי היקר, אכתוב לך שוב, הכלבים נובחים והשיירה עוברת ,זכור שמאחורי כל מבקר מסתתר לעיתים שחקן מתוסכל או סופר מתוסכל או משורר מתוסכל ובעיתונים של אתמול עוטפים את הדגים של היום, אבל השירים שלך יישארו לנצח בפנתיאון השירה ככה זה… אנחנו בעדך!
תודה לך חנה טואג שטרחת להגיב שוב ותודה על דברייך המיטיבים עם הלב.
הגיעה השעה לתעב את המושג "ביקורת בונה".
זה היה מושג קומוניסטי שנועד לחנוק כל ויכוח אמיתי.
למוטי, לאמיר – ובעיקר ליעלה – וגם לאחרים שאינני מכירה: אני מצטערת אם תרמתי במשהו לאווירה הקשה על ידי כך שהערתי, במעין הערת סוגריים לדיון המרכזי בשיריו היפים של מוטי, על דבר ההתכתבות של השיר "הכתם נשאר על הקיר" של דוד אבידן עם "כתובת בלתי מנוצחת" של ברטולד ברכט. באתי להתארח לרגע – ולא ידעתי כיצד פועל המדיום הזה.
תמר
שירים מופלאים מלאי השראה ומדייקים מהסוג שמנסה להבין עד הקו הדק או הדוק שנשאר אחרי המילים .תודה על שהבאת אותם.
ואשר למילה על רשימותיו של אורי הולנדר. קטן עליך. מילה אחת יותר מדי. מקווה שנעימה לו המשכורת והלחם שהוא אוכל . לא לכולם יש מזל עם הפרנסה .
תודה רבה מירי. באמת השתדלתי לדייק.
מוטי, אין כל ספק ששיריך עוסקים במשהו אחר לגמרי משירו של זך (רגע אחד). ועם זאת – ולו בגלל תכנית הלימודים בבית הספר – זך שגור על כל לשון ודי מובן לי איך הולנדר שמע "רוצה לומר דבר מה" כביטוי כבול לגמרי.
אישית העניין שבו מדברים השירים האלה מעניין אותי הרבה יותר, ואם קוראים אותם כסדרם (וצריך להקדים את "שינוי שם" ל"רציתי לומר לכם") מקבלים מחזור נדיר של שירת חוכמה, משל מופלא על התודעה או הנשמה.
תודה אמיר על שהנחת לנפשך להיפתח אל השירים. לי – זהו רגע של חסד.
מוטי,
ספרך האדום "שיר הלב" הינו ספר מופת,
כך גם סיפרך "מילאנו".
בזכות משורר ענק כמוך, אני אוהבת שירה.
היום כתבתי רשימה על ג"ררד מנלי הופקינס. תראה מה הוא מציע מציע לחברו המשורר רוברט ברידג"ס שלא התלהב מן השיר שנחשב בימינו לענק "טביעת הדויטשלנד":
מסכים שהשיר צריך עיון והוא סתום ובכל זאת יכולת לקרוא אותו באופן ששורות ובתים היו נחקקים בזיכרון ורשמים שטחיים היו מתעמקים, ומשהו היה מוצא חן בעיניך בלי שתמצה הכל. ואגב כך היית מסתגל יותר לסגנון ולתכונותיו, שהן לאו דוקא משונות. אומרים שספינות המפליגות מנמל לונדון לוקחות איתן לדרך מים מן התמזה. המים היו עכורים ומסריחים בראשית הדרך, אבל בהדרגה הפרישו את הזוהמה שלהם ובתוך ימים מספר היו טהורים ומתוקים ובריאים וטובים מכל מים שבעולם. [- – -] כשאנחנו רואים דבר חדש, כמו הסיכונים שלקחתי ב"דויטשלנד", אנחנו מגיבים תחילה בבקורת שהיא לא האמיתית ביותר, הטובה, הפנימית, העמידה ביותר, אלא היא קרובה למה שאומרים עמי-הארצות וההמון. זה מה שקרה לך. " דויטשלנד", כשהפליגה לראשונה, שיבשה את דעתך, העכירה אותה בבוץ וולגרי ודוקא אז שאבת את דברי הביקורת שלך בעודם מסריחים ומעופשים, ולעומת זאת, אילו נתת למחשבות שלך לשקוע, היו מצטללות והיו יותר לטעמי. לכן התעלמתי מהן כי הבנתי שהן בגדר שאיבה ראשונה [- – -]
סבינה תודה. אילו הולנדר היה חברי הייתי מגייס בשבילו דיבור יותר שירי.
מפריע לו שהשירה נרקסיסטית? – כמעט בדיחה על מבקר! והיכן מצא המבקר שירה שאינה נרקסיסטית, והלא זה טבעה של האומנות, שהא יוצאת מהעולם של היוצר, הפרטי לגמרי, ואם היא טוב היא תגע גם בנו (אולי לא בו…).
אהבתי מאוד את השיר המהוסס שלך, שכמו כולנו מחפש את הדיבור המדויק ומתקשה.זה מדויק כל כך ולפחות בי זה נגע (אולי אני נרקסיסטית…?)
בשירים האחרים – הבנתי מדוע בחרת בחריזה כהנגדה ואיזו אירוניה, והחריזה קולחת. בכל זאת אני מעדיפה בנושא הזה את ההיסוס של השיר המנוקד, הוא יותר פגיע ולכן , לטעמי, יותר נוגע.
תודה מיכל. השירים מובאים בסדר יצירתם. אשר לנרקיסיות, נראה לי שהולנדר משתמש במילה הזאת בצורה נבערת, בלי שום ידע ממשי על תפקידה החיוני של הנרקיסיות הנאותה בקיום היישות הפסיכופיסית של כל אחד
ואחד. אצלו אינטרוספקציה, אהבה עצמית יתירה, פגיעות, הגדרה עצמית
בזהות,ספק עצמי, שנאה עצמית, אגוצנטריות ועוד – כולם ,"נרקיסיות" בקונוטציה שלילית.אני מבסס את דברי גם על רשימות אחרות שלו.
מוטי, "תחילה ביקשתי לומר" הוא אחד מהשירים הטובים ב"שיר הלב" (אחד מ-47הטובים, הייתי אומר 🙂
וזכורה לי הביקורת של המבקר על ספרך (איך אפשר לשכוח גיבוב כזה של שטויות). מה שכתבת כאן, זה בערך (בעצם בול) מה שחשבתי אז, כשקראתי אותה.
תודה יניב, תודה.