מרדכי גלדמן
מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי.
ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ).
ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007).
מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ".
שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית.
פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010).
ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998).
אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007
הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005.
הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה
באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).
קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
הוללה מוטי, איזה משב רוח דיוניסאי אביבי הבאת כאן, ביום קיצי חם ולח ומעיק.ויפה אתה מבליע את מלכודת הפתאים בין שני הבתים.
אוהב את קריאתך, משה
שוטף ומרענן ומשיב מצב רוח יחד עם ביקורת חברתית מוצנעת.
איציק, אני מקווה שאתה מדבר על "ביקורת חברתית" באירוניה. העוול ובכי העשוקים הוא חלק בלתי נפרד מהמצב האנושי בכל מקום ובכל זמן.
מתאים לפוסט האחרון של שירי רבר. על פניו. ומאחורי פניו? -מעורר מחשבות
בדיוק רציתי להגיד שזה מתחבר לפוסט שלי.
שיר ממש קליל ומלטף.
שירי ואיריס, למרות הזיקה של התצלומים והשיר לאיזו חוויה אופטימית זמנית של הטבע – אני כתבתי את השיר כפי שקרא אותו משה – די אקסטטי ועם זאת חותר כנגד הנאתו ההזויה.
מוטי, דווקא שאלתי: "ומאחורי פניו"?
אכן ניכרת האכסטזה, למרות הנטייה הראשונית לצוץ בכלניות…
עושה מצב רוח קליל ונעים בחומו של יום קיץ.
תודה עדנה
בקריאה ראשונה שמח וירוק ומשורר
בקריאה שנייה האם זו אני שרואה בסובייקטיביות או שהטבע האל האדישות והתום סוחפים אותנו לזנוח את חובותינו החברתיים כלפי אחינו בני האדם . המזל המאזן כנראה הוא ששכחנו גם את מחסורנו ונהינו ונהינו מטבע בריאתנו. וגלגל העונות ממשיך להסתובב . משהו בשירים שלך לאחרונה בודק את גבולות השיר וזה מרענן כמו האביב.
מירי,מעניין מה שאמרת. אבל בעניין הגבולות – בעיניי השיר הזה לגמרי שמרני. אבל אני אוהב את הגבול. זה ברור.
שירים מתנגנים בזמן האחרון . נראה כאילו מתחפשים לפזמונים. לא משהו שקראתי אצלך או שלא קראתי מספיק.
מירי, תמיד השתמשתי בחריזה ובמקצב הדוק יחסית לתכליות שונות.
מוטי, אני קוראת פה ציניות.
ביקורת חברתית, או שמא אלה עיני בלבד.
מוטי, אני קוראת נהי ירוק של אביב בשיר שלך , אביב בין מציאות לפנטזמה.
יודית ואורה. השיר כתוב בנימה מעורבת ומורכבת ומכאן קריאותכן השונות. השיר חותר כנגד עצמו. אין בו "ביקורת חברתית" אלא התייחסות לחסר ולעוול
שהם נוכחויות על זמניות שאינן תלויות במקום מסוים.
משגל-אביב מתפרץ ונסוג בעת ובעונה (אביב) אחת.
:))
בוקר טוב.
היי מריו. ייתכן באמת שארוס עז מפעיל את השיר הזה . שבת שלום
מוטי, זמר אושר זימרת לנו!
ולמרות הכל אכן יש נחמה אמיתית בירק ובתכלת המעוררים שמחה בלב. הרי גם העוול והעושק אינם רק בעולם אלא גם בעין הצופה בו.
תודה אמיר. הכל עניין של צורה ורקע.
לרגע הטבע נראה מיטיב ויפה ,ועקרון הברירה הטבעית וכוחותיו ההרסניים עד מאוד נשכחים. וגם העוול והעושק והחסך אפשר לשכוח אותם לזמן מה כדי למצות רגעים של אושר ממוחינו המפנטז, ההוזה את העולם לפי צרכיו.
וכלו נהו מלשון נהי אני מניחה!
נהו ההפך מנהי, לאה. יפה ששמת לב לקרבה בין המילים
שוב קיץ, אבל בשיר שלך אביב ולא סתם אביב אלא כזה שמזכה את העולם באביבו
והסיום הרוקד הזה המאוהב-הציני -התמים מזהיב
היי דפנה.עלית על התדר של השיר, איזה יופי.
והירוקים פשטו כבערה. אוהב את זיגזג הצבעים. מירוק לאדום לתכלת לסורבה לימון לצפרדע לתכלת.
אתה קורא בעיני צייר,עדי. ולא בכדי. המשורר הזה גם אוהב לצייר.