סיפורים על טיפולים פסיכולוגיים

סיפורים על טיפולים פסיכולוגיים

הרשימה הראשונה שכתבתי למדור הזה* סיפרה על קטע מטיפולו הפסיכולוגי של חיים כהן בקליניקה שלי. לפני שפרסמתי את הרשימה ביקשתי מהמטופל(לשעבר) כי יקרא אותה ויחווה את דעתו, אם אינה חושפת אותו מדיי, ואם אין לו התנגדות כזאת או אחרת לפרסומה. בתגובה הוא שלח לי בדוא"ל מכתב שבו טען כי יש לו השקפה משלו על הסיבות לכעסו על אביו, השונה מהרעיון שביטאתי ברשימה, אבל עם זאת אין לו שום התנגדות לפרסומה. השבתי לו כי מוטב שלא יוותר בקלות על הרעיון שהצגתי בה ואשר שוחחנו עליו הרבה בשיחות הטיפול,  כי לעובדה שאביו נתן לו את שמו הפרטי (בניגוד לדעת האם) הייתה משמעות מכרעת במשפחתו ומכאן כעסו על אביו ושנאתו לשמו. הוא השיב שאין הוא שולל את פרשנותי  וכבר הסכים לה בשיחותינו, אבל הוא מבקש להוסיף על פירושי. התכתבות קצרה זאת עוררה אצלי כמה וכמה מחשבות על הכתיבה על טיפולים פסיכולוגיים. הז'אנר הזה הוא פופולארי מאוד אצל הקוראים: ספריו של אירוינג יאלום הם להיט בינלאומי  וספריו של יורם יובל היו רבי מכר במקומנו .

ראשית, כדאי למטפל לזכור שלמטופל יש תמיד גרסה משלו על אודות מה שהתרחש בטיפול. גרסה זאת עלולה להיות "הגנתית" – המטופל, דרך משל, מגן באמצעותה על תחושת הערך שלו, שהאמת שהציע לו המטפל איימה לערערה. עשויים להיות למטופל גם מניעים הגנתיים אחרים, הנוגעים לאינטראקציה שלו עם המטפל. אבל גרסתו של המטופל גם יכולה להיות אמיתית יותר ומדויקת יתר בהשוואה לתיאור הטיפול על ידי המטפל. המטפל הוא שעלול להיות בעל הגרסה היותר הגנתית. עלולים להיות לו מניעים לא מודעים הגורמים לו להציג את הטיפול בצורה מסוימת ולא אחרת. הפער  בין גרסת המטפל לגרסת המטופל הוא בעצם בלתי נמנע כמעט בכל מקרה.יתר על כן, אפילו ביחס לשיחה אחת, האחרונה ברצף השיחות הטיפוליות, עלולים להתגלות פערים משמעותיים בתפיסתה ובזכירתה. המטופל זוכר את מה  שקרה ונאמר באורח סלקטיבי וכך המטפל. במקרים מסוימים גם המטפל וגם המטופל אינם זוכרים את מה שנאמר בשיחה והמטפל נאלץ להשתמש ברשימותיו, אם יש לו כאלה.

כאשר מטפל כותב את האופן בו הצטייר לו טיפול מסוים והוא מפרסם זאת בספר הוא מייצר מעין "נוסח רשמי" הנראה מדעי ומוסמך והופך את הגרסה שבמוחו של המטופל  למשנית או שולית. אם במקרה קיימת התאמה רבה בין גרסאותיהם אין כאן בעיה. אך ככל שהפער ביניהן גדול יותר יש בסיפור הטיפול מבעד למבטו של המטפל התקפה על המטופל. במקרים מסוימים התקפה זאת מוצדקת ואולי אפילו טיפולית: המטפל מצליח בעזרת ניסוחיו הכתובים להביא את המטופל להכיר  במה שהעדיף להדחיק או להכחיש ולשכוח. אך לעתים מן הראוי לכבד את זכותו של המטופל להסביר לעצמו את טיפולו על פי צרכיו, ולא להאבק בכך. לפעמים, כשהמטופל סבור שהמטפל בעצם לא הבין אותו, כדאי להניח לו להמשיך להחזיק ברעיון הזה. הזכות להישאר סוד כמוס שאי-אפשר לפענחו היא מזכויות היסוד של העצמי ("האמיתי") התשתיתי ביותר.

כדאי גם לזכור תמיד, שיש מן השרירותיות בכל מקרה של הצגת טיפול בכתב. ההתרחשויות בחדר הטיפולים בממדים המילוליים והלא מילוליים הן רבות מאוד ולעתים מה שלא נאמר קובע יותר מהנאמר. המפגש הטיפולי מתרחש תמיד גם בממדים לא מודעים ולא-מילוליים שאי אפשר לנסחם כלל ועיקר. זאת ועוד, עצם ארגון האינפורמציה על השיחות הטיפוליות במבנה נראטיבי, שהמטפל גם מציג בו את אישיותו ואת שיטת טיפולו לקהל הקוראים, בהכרח מכניסה שינויים מודעים ולא מודעים , בעצם בלתי נמנעים, בתיאורו של הטיפול.וגם זאת: ככל שלמטפל הכותב יש נטייה אל הספרותיות – כתיבתו תושפע מכך ולנראטיב שלו יתוספו איכויות ספרותיות, שחלקן רב עוצמה.

אבל הכתיבה על טיפולים יוצרת בעיות נוספות. הבעיה שבעצם הוצאתו של חומר נפשי יקר ערך שעלה מנבכי נפשו של המטופל בנסיבות דיסקרטיות ואינטימיות לרשות הרבים היא כמעט מובנת מאליה. עם זאת מטופלים מסוימים עשויים להנות מחשיפה כזאת ומהמעמד המיוחד שקנו להם בעולמו של המטפל. מטופל שכתבו על טיפולו סיפור או ספר יכול בצדק להצטייר לעצמו כבן יחיד ומיוחד. הענקת מעמד כזה עשויה להיות מאוד תרפויטית למטופלים מסוימים.

בעיה אחרת, חמורה לא פחות, מצויה בעצם ההגדרה היתירה של אישיותו של המטופל. טקסטים על טיפולים נוטים מטבעם לדעתנות מופרזת.  הם מוכיחים ומאיירים תיאוריות. אך ההגדרה העצמית צריכה להישאר פתוחה לפירושים הנובעים משינויים בנקודת הראות כדי שהנפש לא תקפא במסיכה מעוותת. ההיסטוריה האנושית נראית במובנים רבים אחרת ככל שעובר הזמן. ההווה והעתיד משנים את פניו של העבר. לא פעם מתבררת כביכול מחדש משמעותו של העבר מתוך תמורות ההווה. גם הופעתן של אסטרטגיות פרשנות חדשות משנה את ההיסטוריה. פרשנים מרכסיסטיים רואים את ההיסטוריה אחרת לגמרי מפרשנים השמים דגש על התפתחותן של מודעות וסוביקטיביות או מתאוריות אסטרולוגיות הינדואיסטיות הטוענות שאנו נתונים בעידנה של קאלי וכיו"ב. ההיסטוריה הפרטית כפופה בהכרח לתמורות דומות בהבנת משמעותה. אצל פרויד, לאונרדו דה-וינצ'י מצטייר כמי שההומוסקסואליות שלו נוצרה מהעדר אב ומכך ששימש לאמו בילדותו המוקדמת כתחליף לבעל. אבל אצל הגנטיקאים החדשים והנמרצים תיוחס ההומוסקסואליות שלו, יחד עם נפלאות מוחו, לגנטיקה. תיאוריות שונות על האדם או אפילו תיאוריות פסיכואנליטיות שונות מנסחות מחדש את אישיותו של האדם. ההגדרה היתירה של האישיות באמצעות נקודת ראות אחת מוגבלת עלולה ליצור תמונת עצמי שקרית,  שהאדם שתואר כביכול באמצעותה יאחז בה מתוך חולשת דעת ורפיון נפשי. מוטב לו לאדם שישאר, לפחות במידה מסוימת, חידה, מסתורין-עד על משקל  יער-עד, שהחיים מולידים ממנו עוד ועוד יצירה עצמית.

הכתיבה הפסיכולוגית מתכוונת מראש, לרוב, לפתור את חידתו של המטופל – להראות את כוחו של הפסיכולוג והפסיכולוגיה. הכתיבה הספרותית  מגמתה לרוב הפוכה – היא מבקשת להראות את ריבוי פניהם של המציאות והאדם. בעיניי דווקא אותם פסיכולוגים הנותנים לספרותיות לפלוש אל כתיבתם עושים את מלאכתם נאמנה. הספרותיות מצילה את כתיבתם מהיומרה המשטחת על ידי דעתנות מדעית כביכול. דומני כי אם המטפל לוקח לעצמו חירות ספרותית בכתיבתו והוא אומר זאת למטופל מראש – הוא לא רק יכתוב טקסט יותר מעמיק אלא גם לא יאיים על המטופל בעצם יצירת הטקסט הזה.

למרות כל מה שאמרתי, להערכתי יש גם תועלת של ממש בכתיבת סיפורי מקרים. אף שהנהנים העיקריים מהם יהיו המחבר וקהל הקוראים ולאו דווקא המטופל. הקוראים יכולים ללמוד מהם על סוגי מטפלים וסוגי טיפולים . אחרים יכולים למצוא בהם צדדים של עצמם ולהשתמש בסיפור כתרפיסט או כאנליטיקאי. גם המחבר עשוי להפיק תועלת רבה מהתמקדות בסיפור טיפולי ובארגונו בדפוס כזה או אחר.  טיפול שמספרים עליו נבחר לכך לא פעם לא רק מפני שהוא עשוי לעניין את קהל הקוראים, אלא גם מפני שהמחבר היה צריך להגיע באמצעות הסיפור לכלל הבנה מלאה של מה שהתרחש בו: לבחון את שגיאותיו או לחקור את סוד הצלחתו, להבין בזמן הכתיבה את מה שלא הבין בתקופת הטיפול.

ועוד הערה אחת: סיפורים על טיפולים משיגים דימוי מיוחד במינו של אמת. אנו נוטים להאמין שמה שאנו קוראים אכן ארע יותר מאשר בסיפור בדיוני המוגדר מראש כבדיוני. אבל סיפורים על טיפולים הם בהכרח, כפי שהראיתי לעיל, בדיוניים למדיי בכל מקרה, גם אם נקודת המוצא שלהם הייתה התרחשות שקרתה במציאות שמחוץ למוחו של הכותב.

* "הרהורים בכורסא" במגזין "חיים אחרים"