הרהורים על טיפולו של חיים

                                     שם האב – הרהורים על טיפולו של חיים

אחרי שישוע שב לחיים ממותו בצליבה הוא מזמן את תלמידיו לפגישה על הר גלילי וכך, לפי מתי, הוא אומר להם: "ואתם לכו אל-כל-הגויים ועשו תלמידים וטבלתם אתם לשם האב והבן ורוח הקודש". כאן מופיע לראשונה הצירוף "שם האב" שהפסיכואנליטיקאי הצרפתי  הנודע ז'אק לאקאן  נדרש לו במרכז פרשנותו  להגותו של פרויד. לאקאן מפרש את הצירוף הזה על דרך ההיפוך: האב הוא השם. האב לשיטתו מייצג בעולמנו הנפשי את הלשון – את ההגדרות והסיגים הכרוכים בעצם השימוש בשמות, במלים. מתן שמות לישויות או מהויות מאפשר ומחייב כאחד לתחום אותן. הגדרה היא גדר. השמות קשורים ב"גדר ההפרדה" המכוננת של האבהות:  המחיצה בין האם לילד – איסור הזיקה האינצסטואלית.

אצל אחד המטופלים שלי קיבל המושג "שם האב" משמעות כפולה מיוחדת במינה שלאקאן היה בוודאי שמח מאוד לעמוד עליה. מטופל זה שמו חיים כהן. טוב, אין זה ממש שמו, אלא שם שהוא די דומה לשמו, שבחרתי בו כדי שלא לחשוף את זהותו ברבים. שם זה גורם למטופל שלי  סבל רב, שכן בגללו, לדעתו, הכל מזהים אותו בנקל כבחור ממוצא מזרחי. מזרחיים מופלים לדעתו על כל צעד ושעל בחיינו ועל כן נחרץ גורלו לבינוניות. הוא הכיר כל מיני סקרים סטטיסטיים נחרצים בדבר הישגיהם הנחותים כביכול של המזרחיים בארצנו. חווייתו הקיומית הייתה של דחייה וגזר דין, והוא תלה זאת במוצאו ובשמו. הוא הגדיר את עצמו לפי האופן בו להערכתו הוא הצטייר לזולת. שמו היה לדידו השם שניתן לו כדי לקבוע את מעמדו בסדר החברתי ולא שם פרטי ייחודי.  לרוב, אנשים מארגנים את יישותם הפסיכולוגית סביב שמם כמעשה יצירתי מודע או לא מודע ההופך את השם שבחרו להם הוריהם לשמם הפרטי הייחודי. אצל חיים כהן תהליך זה לא  התרחש באורח החיובי המצוי. הוא תפס את שמו כתווית מנכרת ומתייגת אשר שנכפתה עליו, וסביבו התרקמה שנאתו העצמית, שהיא כביכול השנאה המפלה שביצבצה בעיני הזולת ששמע את שמו או קרא את שמו כשהגיש למשל קורות חיים בחיפושי עבודה. הוא ראה את עצמו חסר זהות ייחודית  או עצמי גרעיני ייחודי . ברוח הפוסטמודרניזם הוא תפס את עצמו כסובייקט שנוצר על ידי הנסיבות החברתיות ורוח הזמן. לא היה לו שם פרטי משלו – שם-פרטי פרטי.

בניגוד לחוויתו את עצמו, "אובייקטיבית", חיים כהן היה בחור מוצלח למדיי. הוא  סיים את  חוק למודיו האקדמאיים במדעי הרוח, בציונים טובים, עבד במוסד נכבד בתפקיד רציני בעל יוקרה וקיבל משכורת טובה למדיי. הוא ניחן  במראה מזרחי נאה במיוחד ונשים רצו בו ונטו להתאהב בו במהירות, למרות שדיבר עליהן בהכללות מזלזלות וגסות ואיבד את עניינו בהן מייד אחרי המגעים המיניים הראשונים. לבו היה גס במיוחד בבחורות ממוצא מזרחי שנראו לו כולן מטומטמות לגמרי. היו לו ידידים אחדים ששררו בינו לבינם יחסי חיבה, וקשריו עמם היו משמעותיים לו  מאוד. מראהו המזרחי הטריד אותו הרבה פחות מאשר שמו.

את שנאתו לשמו כרך בטענה כלפי אביו. האב הוא שנתן לו את שמו ע"ש סבו, אבי האב. הוא כעס על אביו בגלל השם ומסיבות נוספות שהיו די עמומות. הוא טען כלפי אביו כי העמיס עליו ציפיות להצטיינות אך נתן לו שם מזרחי שהגביל את יכולתו להצטיין בגלל האפליה הנהוגה כלפי מזרחיים. לא פעם חלם כי הוא הורג את אביו ובגיל ההתבגרות סירב לדבר אתו כמה שנים.להערכתי  הסיבות לקרע הזה  היו לא מודעות יותר מאשר מודעות. גם עם אמו מיעט לדבר. הוא טען שמעולם לא אהבה אותו וכי בעיקר ביקרה אותו בכל הזמנות ועל כל דבר. עם אחותו הקטנה ממנו סירב לדבר כי נראתה לו וכחנית ומתנשאת. הוא תיאר את עצמו כזר בעולם וכשהגיע אלי לשיחות, היה נתון למחשבות התאבדות תכופות.

לאט לאט  התברר כי לשמו היה תפקיד מכריע במשפחתו וכי תפיסתו את שמו כהפרעה מכוננת בהקשרים החברתיים הכלליים אינה אלא גלגול של ההפרעה שגרם השם ביחסיו עם משפחתו. אביו ואמו שניהם אנשים דומיננטיים ועם הולדתו של המטופל הם רבו על הזכות להעניק לו שם. בסכסוך הזה ניצח האב שגם קרב אליו את הבן באהבה רבה לכאורה. ואילו האם האגוצנטרית המנוצחת רחקה מהבן, דחתה אותו ברגשותיה, והניחה אותו לאב. שם האב – השם שנתן האב לבנו – היה סמן של שייכות בין האב לבן שקבע במקביל את הפרדתו מהאם. שם האב היה סמן של סירוס שקבע נתק בלתי הפיך בין הבן לאם ועשה  את האב לאובייקט התשוקה המרכזי של הבן, שתפס את מקומה של האם. הגוף האהוב מהילדות המוקדמת נשאר לגבי חיים חזהו השעיר של האב ולא שדיה של האם. יוצא איפוא כי שם האב היה סמן של שתי התקפות אכזריות מצד הוריו. הוא הכיל את אכזריותו הבעלתנית של האב שביקש במודע או בלא מודע לחצוץ בינו לאם וגם את כעסה הדחייני של האם על שייכותו הבלעדית לאב. גם אחותו של המטופל שייכת למעגל הדחייה האמהי – כי את מעט האהבה שקיבל מהאם הפסיד עם הולדתה. בדרכה התוקפנית תובענית השיגה הילדה הזאת את תשומת לבה של האם מילדותה המוקדמת עד בגרותה. חיים לעומת זאת תפס את עצמו כאדם שאין לו אלא יכולת מועטה לקבוע את גורלו והיו לו פנטסיות הצטמצמות שהגיעו עד מגורים בחביתו של דיוגנס. הוא חלם להתקיים מחוץ לתחומה של חברת השפע הצרכנית בלי תלות בשום אדם. מהתנסותו בנשים לא חשב שיוכל להינשא ולהקים משפחה. את יחסו הרע לנשים אפשר להבין מאיבתו לאמו ולאחותו ומכך שבלא מודע נמשך ככפוי  לגבריותו של האב.

טיפולו אצלי לא נמשך, למרבה הצער, זמן רב . הוא הפסיק אותו לפני שהגיע לכלל התפתחות רגשית שהשתחררה מעקבותיהן של הנסיבות הפסיכולוגיות האכזריות לתוכן נקלע מייד עם לידתו. להפסקה זאת היו כמה וכמה גורמים שהמצע כאן קצר מלפרטן. ייתכן שהעיקרית שבהן הייתה חששו של המטופל כי יתאהב בי מצד אחד, וכי ישנא אותי כשם שהוא שונא את אביו מצד שני. מכל מקום התוכנית הטיפולית שהצגתי בפניו הקסימה אותו והביאה לכך שנעשה אופטימי למדיי לגבי עתידו. הצעתי לו כי נחפש יחד את "שמו הפרטי" שיחליף את שם האב. הוא לא רצה לשנות את שמו באורח קונקרטי ואני חשבתי שאין צורך בכך. לא פעם שמנו הפרטי ביותר גנוז  בתוך השם שנתנו לנו ההורים. מול פלפוליו הפוסט מודרניסטיים על העצמי הנעדר הצעתי לו גישה פרגמטית – האמן באשר מיטיב אתך: הבה נניח שיש לך גרעין עצמי ייחודי שאינו כפוי כליל על ידי השפעות סביבתיות, שניתן לגלותו או ליצור אותו. הוא אהב את הרעיון הזה, שנועד לחלץ אותו מעמדה פסיבית כלפי חייו אל גישה יצירתית, ומחשבות ההתאבדות שלו נגוזו עד מהרה. דומני כי גם אהדתי כלפיו ונטייתי להתפעל מיופיו וחכמתו באזורים בהם האינטליגנציה שלו לא נחבלה על ידי שנאתו לעצמו – תרמו לאופטימיות החדשה שהתפתחה בו.קצת הבנה וחמלה שהתעוררו  בו  קרבו אותו מעט לאביו אמו ולאחותו. את הנשים שדחה עוד ועוד אחרי כמה מגעים מיניים החל לדחות בעדינות סבירה. ייתכן שהמגמות ההתפתחותיות שציירתי בפניו בתקופה בה שוחחנו יאפשרו לו לגדל את עצמו ולמצוא עם הזמן את השם ההולם אותו באמת.

לבסוף אשוב ללאקאן. אינני מטפל לאקאניאני אך מושגיו של לאקאן מסייעים בהבנת מקרהו של חיים. לשיטתו, "שם האב" מציין את המעבר מ"חשיבה" האופיינית ליחסים של הילד עם האם, אותה הוא מכנה "דימויית", אל חשיבה "סמלית", קרי : מילולית מופשטת. במקורה "החשיבה" הדימויית  היא ההשתקפות של הילד בתודעת האם. אם האם מעריצה אותו – הוא נערץ. אם האם דוחה אותו – הוא דחוי. החשיבה הסמלית מאפשרת לילד להבין שהיותו נערץ או דחוי על ידי אמו עדיין אינה קובעת את מעמדו בנפשם של כל האחרים. מכל מקום, במקרהו של חיים, המחיצה  האכזרית ששם האב בינו לאם  מנע ממנו חשיבה מופשטת תקינה בשאלות נרקיסיות, וקיבע אותו בחשיבה דימויית. נקודת הראות שלו ביחס לעצמו הייתה תמיד, עד שהגיע אלי, נקודת הראות של הזולת, שלרוב הוא ידע מראש את תוכנה הדחייני. שם האב הכניס למחשב שלו תוצאה קבועה מראש – שלילה כוללת של אישיותו. רק בעקבות שיחותנו הוא התחיל לחשוב על עצמו באופן שאפשר גם לנתונים חיוביים להיכלל בתפיסתו העצמית ומנע מכשלונות קטנים להרוס אותו.

פורסם בטור קבוע במגזין "חיים אחרים"