יצירת המציאות – הרהורים פסיכואנליטיים

               יצירת המציאות – הרהורים פסיכואנליטיים

המידה בה מסוגלים אנו ליצור את מציאותנו משתנה לפי  סוג המבט באמצעותו אנו בוחנים סוגיה זאת. האויב הגדול של  האמונה כי מציאותנו נוצרת על ידי עצמיותנו בכוונת-מכוון, הוא רעיון הסיבתיות. ככל שאנו מאמינים בסיבתיות, ומחפשים ומוצאים סיבות להתנהגותנו בהתרחשויות העבר, כך נראית התנהגותנו נטולת חירות. הסברת התנהגות אנושית מפרספקטיבה של סיבתיות אופיינית לא רק למדעים המדויקים ולפסיכולוגיה של ימינו, אלא אפילו לשיטות רוחניות עתיקות יחסית כהינדואיזם וכבודהיזם, המסבירות את מצבו של  האדם באמצעות רעיון הקרמה, שכל אחת מהן מפרשת אותו בדרכה. אבל כל השיטות המסבירות את התנהגות האדם כתוצר של סיבות מן העבר, גם משאירות לו פתח מסוים של חירות, המאפשר לו לנהוג לפי רצונו ותכניותיו העתידיות, ולא רק לפי הסיבות הדוחפות אותו. זוהי, כמעט מטבע הדברים, גישתן של שיטות ריפוי פסיכולוגיות – שכן הן מניחות כי ניתן לסייע לו לאדם להיחלץ  ממצבו – להירפא או לצמוח. פרויד, שהיה נתון לרעיון הסיבתיות באדיקות האופיינית לפילוסופיית המדע של זמנו, סבר כי המשא והמתן של פציינט עם האנליטיקן והטכניקות שלו, עשוי לגרום לכך שאי סדר נפשי והתנהגותי יחלפו, ושהסבל הנוירוטי יומר בסבל רגיל. המודעות לדחפים היצריים  ולהגנות מפני ביטויים, יש בה לדעת פרויד כדי להגדיל את חירותו של האדם בבחירת התנהגותו.

פרויד גרס, אף זאת ברוח פילוסופיית המדע של זמנו, כי מה שהאנליטיקן עושה הוא חקר האמת הנפשית של המטופל. המטופל מדווח לו על סימפטומים, שאינם אלא סימנים לאי סדר פנימי וסמוי ביחסו של האדם אל דחפיו. וחקירתו מסוגלת לאתר אי סדר זה, ולהכניס בו, בעזרתה האדיבה של המודעות, סדר שהשפעתו על הנפש תהא ריפויית. אבל עם התחלפותה של פילוסופיית המדע  המודרניסטית, שהייתה פוזיטיביסטית-אמפיריציסטית, בזו הפוסטמודרניסטית, העומדת בעיקרה בסימן "המודעות הקוואנטית", נראה  הקשר בין המטפל למטופל  כמעשה מסוג אחר. המודעות הקוואנטית מקורה בפיסיקה הקוונטית, והיא טוענת כי שיטת המדידה  קובעת במידה רבה את תוצאות המדידה. כלומר שהמחקר איננו מגלה אמת אלא יוצר אמת.

אם זה המצב במדעי הטבע, הרי על אחת כמה וכמה זהו המצב במדעי האדם. הפסיכולוגים התעוררו להבנה, כי יותר משהם מגלים  בשיח התרפויטי, אמיתות היסטוריות בעלות אופי מכונן על נפש האדם, הם יוצרים אמיתות שניתן לכנותן "נראטיביות", מתוך פרספקטיבות שהן בעלות אופי נראטיבי כשלעצמן. החוקר הפסיכואנליטי רוי שייפר הצביע על התבנית הנראטיבית של חשיבתו של פרויד: לדעתו, פרויד פעל בתוך תבנית  מחשבתית שבקשה תמיד אחרי חית הפרא הנסתרת באדם המתורבת. מה שפרויד גילה שוב ושוב כאמת לא היה אלא מה שהלם את הנראטיב התשתיתי הזה. אבל יש מקום לחשוב כי האדם יש לו צרכים נוספים על אלה המשותפים לו ולחיות. פסיכואנליטיקנים שבאו אחרי פרויד דברו בעיקר על המשאלה שלנו ליצור חיבור טוב – לאו דווקא מיני-יצרי – עם זולת טוב, כצורך המכריע ביותר. זווית זאת יצרה תגליות משלה ויצרה "סיבות" חדשות להתנהגות האנושית והסבירה מחדש את התועלת שבפסיכותרפיה. זווית זו יצרה למעשה מחדש את הפסיכואנליזה, והסבירה את התועלת שבה בעיקר בסוג הקשר שנוצר בין המטפל למטופל. המטפל הפך לזולת הטוב מכולם,  המתקשר משך תקופה ארוכה למדי, ברציונאליות ובאמפתיה, עם המטופל הרעב לקשר טוב. ביחסים אלה יוצרים המטפל והמטופל עולם ששניהם שותפים ביצירתו. דימוי זה של השיחה הטיפולית שולל מהמטפל מעמד של סמכות-על המכתיבה אמת הידועה למעשה מראש כאריג תיאורטי. מטרת המפגש השיחתי  אינה בעיקר חקר האמת, אלא מעין שותפות למשחק יצירתי במשמעויות. מי שתרם להתפתחות התפיסה הזאת של התהליך הטיפולי יותר מכולם, הוא הפסיכואנליטיקן הבריטי דונאלד וודרו ויניקוט. בתיאוריה הפסיכואנליטית שלו יש מעמד מיוחד לתהליכים יצירתיים ולחווית היצירה. אלה נקשרו על ידו ל"עצמי האמיתי" ולתחושה של חיות. "העצמי הכוזב," לעומת זאת, קשור בסתגלנות ובתחושה של מוות בחיים.

התיאוריה של ויניקוט מיוסדת  בראש ובראשונה על תצפית  בהתנהגותם של עוללים. ויניקוט  איתר  בהתנהגותם מצב ביניים בין  המציאות הפנימית הסובייקטיבית  למציאות החיצונית-אובייקטיבית. תחילה, אומר וויניקוט בלוע התינוק במציאות סובייקטיבית  העשויה כולה פנטסיות. מחוץ לעולם הפנטסטי הזה אורבת לעולל המציאות האובייקטיבית – עולם הכפוף לחוקי הפיסיקה ולמשמעויות שיצרו אחרים. בין המציאות הפנטסטית-סובייקטיבית לבין זו האובייקטיבית משחק הילד בחפצי מעבר –  בחפצים שהם אובייקטים סובייקטיביים. חפצים אלה הינם מעבריים, כי הם מאפשרים את שלב הביניים בין המציאות הפנימית לזו החיצונית, בכך שהם בו-בזמן סובייקטיביים ואובייקטיביים. פיסת הבד עמה משחק הילד כצעצוע ראשון קיימת במציאות החיצונית, אך הילד יכול למלא אותה במשמעויות כרצונו – היא יכולה להיות  לדידו גוף האם, השד, הילד עצמו, אחים, הפרשות הגוף, איבר המין, האב ועוד. חפץ המעבר הוא חפץ המאפשר לילד חוויה של יצירה, של היות בורא, שאם היא תשתמר אצלו היא תהיה מקור היצירתיות של המבוגר. יצירתיות זאת יכולה להיות אמנותית או מדעית, אבל חשוב מכך, היא תהיה חוויתו של הפרט את חייו כאירוע שהוא יכול לעצבו בחרות סבירה. התאמה יתירה של העצמי לתנאי המציאות האובייקטיבית יוצרת "עצמי כוזב" המסתיר את עצמו מעצמו ומזולתו, כדי להיות זה שמצפים ממנו, כביכול, להיות. ואילו "העצמי האמיתי" הוא זה המחובר למרחב מעבר פנימי מתוכו ניתן  לו לברוא-ליצור את עולמו.

אבל נשאלת כמובן השאלה עד כמה מסוגלים אנו ליצור את חיינו ועד כמה  נתונים אנו להשפעות אינספור –  חלקן גלוי וחלקן סמוי –   המעצבות אותנו ואת יצירותינו. דומה כי את התשובה לכך ניתן למצוא דווקא בעשיית אמנות. כאשר צייר מצייר דיוקן מתוך התכוונות להעתיק את פניו של המצויר בנאמנות מרבית – עדיין יש בידיו כמעט אינסוף דרכים לעשות זאת. ויכולתו להכריע באופן ההולם את נפשו ואת נפש המצוייר והמתייחס במיומנות לכללי עשיית האמנות היא שתקבע את חווייתו היצירתית ואת יצירתיותו. כדי להגיע לעמדה יצירתית כזאת נחוצה מידה נאותה של אוטונומיה, אהבה עצמית ואומץ, ותכונות אלה, לדעת ויניקוט, יש בידי האם הטובה-דיה להנחילם לילדיה. המשחק הראשוני במרחב מעבר מתפתח אם הילד מסוגל להיות לבדו לפרק זמן נאות. היכולת להיות לבד – הודות לכך שאתה מרגיש מוזן, מוגן ואהוב די הצורך – היא לדעת ויניקוט מתנאי היסוד של היצירתיות לסוגיה.