קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
ליניב ברנר שלמד אצלי בנעוריו, בבית הסופר של תל אביב, כתיבת שירים
נמרים
סיפורים של באבל
שירים של שלונסקי
סיפורים של יזהר
סיפור קצר של פוגל
ועוד אחרים
השליכו אותם לרחוב
ויהיו לערמה נטושה
היורשים, כך נראה,
אינם מתעניינים בספרותנו
אך על הספרים חסו
וחשבו על טובת השכן
כלומר על טעמי ועל הנאותיי
בעיקר באבל ופוגל
אך אפשר בשווה
שעניינם של יורשים אלה
בספרותנו המתחדשת תמיד
כה רב
עד שיש בספרייתם
עותק מכל ספר
שצבר המנוח בספרייתו
כך או כך, יצא הפסדם בשכרם
ונקלעו הם והמנוח לתוך שירתי
ואילו אני זכיתי בחזון ובהארה
לראות את ספרייתי שלי
מוטלת גם היא ברחוב
ובתוכה הספרים שכתבתי
שבאחד מהם יידפס השיר הזה עצמו
אבל אולי, לא יורשים ירשתי
ואין כאן שום מנוח
אלא אדם שמאס בספרות
בכלל, ובספרות העברית בפרט
והוא מתכנן מסע אין סופי
או בעצם סופי ואפילו סופני
בסאפארי של טנזניה
כשהוא מבקש אחר פרק הסיום
לסיפורו האטי והמשמים קצת
בציד נמרים –
בהדרגה נאה יהפוך מציַד לציִיד.
קשה להאמין שמי שצד ספרים יזרוק אותם -אפילו אם בחר לו כקריירה שנייה להיות לטרזן.
לזרוק ספרים כך בערימה לרחוב מעלה בי אסוציציה לגופה שהשליכו ושחייבים היו גם לבתר כדי שנראה את מה שיש בפנים. כמו לזרוק את רוחו של נפטר.
התרגשתי מהשיר הזה. והצטערתי.
היי מיכל קראת את ברגישות, כרגיל. כמין המשך לדברייך אפרסם כאן בקרוב סיפור על שכן צייר חובבן שאשתו השליכה לרחוב, אחרי מותו, את הצבעים שלו,את הפלטה וחלק מהציורים… אני מתבטא שם באופן דומה למה שכתבת בתגובה.
תודה מוטי. מחכה לסיפור. האם באמת או שאתה המצאת (בדרך כלל זה לא ממש מעניין אותי אבל זה נשמע כ"כ בלתי מתקבל על הדעת!)
מיכל, כל פרט בסיפור הזה הוא מהמציאות. הוא אחד מסדרת סיפורים על שכנים שכל פרטיהם מעוגנים לגמרי במציאות, בכוונת מכוון.
אולי אתה מצליח לשמוע את האנחה שלי עד אליך? אתה צודק שסיפורי המציאות הם הבלתי אפשריים ביותר.
מה שתפס אותי בשיר הוא דווקא נקודת הסיום הקוהלתית אבל המצומררת-מחויכת. פתאום הספרים הזרוקים שבהם גם השיר הם רק משל – הצייד הופך לציד: והוא הדין בציידי המשמעות.
חושיך אתך אמיר. לרגל הכתיבה על 4X4 של אליוט
קראתי באחרונה לא מעט בקוהלת. תודה על ההקשבה.
זה מעניין למצוא ברחוב ספר שלך ובו כתבת
על תופעת זריקת ספרים, בפרט שלך, לרחוב
(כמו רקורסיה מעולם המתמטיקה-מדעי המחשב).
וכל השאר כמו שמיכל כתבה לגבי המרגש-מצער הזה.
איציק, ראית את המעגל המתמטי. בראשיתי שם אחריתי – זה אליוט. באחריתי אין עוד אחרית – זה קוהלת.
שיר אהוב.
יעל ישראל :-)…
מוטקה, למה אתה תמיד קורא לי יעל ישראל? אתה מתלהב מהשם הפטריוטי שלי?
כי זה מתנגן. גם לי זה בא ככה טוב על הלשון
יעל,לא הלאום, כי אם המחרוזת. להפסיק עם זה?
לא יאאלה, בכבוד. זה מצחיק. קראו לי ככה בבית הספר כי היום שלוש יעל בכיתה.
אני בעיקר מלאת קינאה. האוצרות שיש לרחוב להציע מהנות יותר לפעמים מלהציץ לבתים. שיר יפהפה
תודה שלי, האוצר ממתין גם לך.
אוף, מרדכי, מקורות ההשראה המידיים שלך, זה מה שמעורר קינאה
פשוט מצוין. תודה.
תודה גם לך, שירה. בגלל שמך המשפט שלי מקבל משמעות כפולה.
🙂 לעונג הוא לי.
תודה על ההקדשה
לשיר הזה יש כל כך הרבה צדדים, כמו ברבים משיריך האחרים, שאני לא יודע מאיפה להתחיל. במבט הערני? בהומור המלווה בנימה של יאוש, של סופיות, או להיפך? ברעיון המשובב ששכניך חשבו על טובתך, כלומר על הנאותיך, כשהשליכו את ספריהם לרחוב? במעבר מהפרוזאי אל השירה ומשם בחזרה אל פרוזה אחרת, אל פרק הסיום? בפרק הסיום המפתיע באוויר הפתוח – אך המכותר נמרים – של טנזניה המנוגד כל כך לספרים החתומים בספרייה או על שפת הרחוב? במשורר שגורלו יהיה דומה? בהסתכלות על ספרים מושלכים ברחוב וכתיבת הסיפור שלהם, ה"ביוגראפיה" שלהם. ושלך, ושל כולנו? בקשת הרגשות המנוגדים לכאורה שעולה בשיר בתמונה אחת בלבד: כעס, חמלה (על הספרים, על הספרות, על המנוח האפשרי, עליך עצמך) שעמום (מסיפורו האיטי, מסיפורנו האיטי אולי), ואימה.
ועוד הרבה דברים אחרים.. אקרא אותו שוב
וואו יניב, קריאה מעולה.
המוטיב של התערבות חיצונית שמניעה את הכתיבה שחוזר אצלך בשירים יפה כל כך. אתן קווצה משיערי תמורת סיפור של באבל.
מעניין מה שאמרת סיגל בעניין התלתל. באבל מעורר באמת מחשבות על הקורבן הנחוץ כדי לכתוב ספרות טובה כשלו.
כאיש ערירי, נגע מאוד לנפשי. מה יהיה על הספרים והדיסקים והציורים והעתיקות וכלי הבית האהובים והשמיכה של הכלב והטי שירט הישנה שקניתי באמסטרדם לפני שנים והמחשב האישי והמחשב הפחות אישי והכלי לביצה רכה שכה אהבתי?… מגלה אותך, מוטי – והגילויים נפלאים.
השיר מאד מרגש ונוגע בהירהורים שעולים ועלו לי בעצב, אני מרשה לעצמי לתפוס מקום בבלוג שלך כדי לספר שלפני שנים נברתי בספרים בחנות של פולאק, ומצאתי שם ספרים מספריות של אנשים מוכרים בעיר, וביניהם מספריתה של אנדה אמיר פינקרפלד, וקניתי אחד מהם, ובו הקדשה מדם הלב של אדם שכתב הקדשה לאנדה על ספר שירים שאחותו כתבה מגיל 15, כשהיתה בת 17 כשניספתה בשואה, המחשבה שהלב שלו בשירי אחותו זרוק בערמה לא נתנו לי מנוחה , אז קניתי אותו שהזכרון הזה ישכון בסיפריתי קרוב ללבי. ומה יקרה איתו כשאלך לעולמי ומה יקרה עם עוד אלף הספרים שלי … גם על זה מהרהרת, ואעצור כאן.