בננות - בלוגים / / שיר מתוך "על אלוהים"
קרא
  • מרדכי גלדמן

    מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי. ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ). ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007). מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ". שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית. פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010). ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998). אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007 הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005. הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).

שיר מתוך "על אלוהים"

 

 

אל אל *

 

דּוֹמֶה כִּי רָאוּי לְהוֹכִיחוֹ

אִם אָכֵן תּוֹבֵעַ הוּא מֵאִתָּנוּ כִּי נֹאהָבֶנּוּ

בְּכָל לֵבָבֵנוּ וּבְכָל מְאֹדֵנוּ

וְכִי נְדַבֵּר בּוֹ בְּשָכְבֵנוּ, בְּקוּמֵנוּ וּבְלֶכְתֵנוּ בַּדֶּרֶך

וְכִי נְפָאֲרוֹ וּנְרוֹמְמוֹ בְּכָל תְּפִלּוֹתֵינוּ

וְכִי נִירָא אוֹתוֹ בְּהַכְנָעָה כְּנוֹרָא מִכֹּל –

תְּשוּקָה כָּזֹאת לְאַהֲבָה וְלִשְבָחִים

רָעָב עָצוּם כָּל כָּך לִתְשׂוּמַת לֵב

אֵינָהּ הוֹלֶמֶת אֵל נִכֵבָּד וּבוֹגֵר

אֶלָּא אֱלִיל אַפְרִיקָנִי תִּינוֹקִי

 

גַּם זְעָמָיו הַמִּיָּדִיִּים –

חֲרוֹן אַפּוֹ עַל כָּל גִּלּוּי שֶל אִי-צִיּוּת

עֶבְךתוֹ הַמּוֹלִידָה מַעְשֵׂי נָקָם רַצְחָנִיִּים

כְּלַפֵּי רִבֵּעִים וְשִלֵּשִים

אֵינָהּ מֵעִידָה עַל בַּגְרוּת אֱלֹהִית

אֶלָּא עַל מִדָּה יתֵרָה שֶל אֱנוֹשִיּוּת –

מֶלֶך בָּשָׂר וָדָם

שְמַע גּוֹטִינְיוּ . מַה הֵס בְּסַך הַכֹּל עָשׂוּ –

אָכְלוּ כַּמָּה תַּפּוּחִים

נָסְעוּ בְּשַבָּת

נָעְצוּ מִכְחוֹל בַּשְפוֹפֶרֶת

שָכְבוּ אֶת אֵשֶת הַשָכֵן?

זאת לא סִבָּה לַהֲרֹג אוֹ לְאַמְלֵל מְאֹד

אִם מְסֻגָּל אַתָּה לֶאֱהֹב אוֹתָנוּ

                                        בְּכָל מְאֹדְךָ

בְּשָכְבְךָ וּבְקוּמְךָ וּבְלֶכְתְּךָ בִּמְסִלּוֹת הַשָמַיִם.

 

וְאִס מְסֻגָּל אַתָּה לְאַהֲבָתֵנוּ בְּכָל מְאֹדְךָ

אֵיך נָתַתָּ אֶת גּוּפֵנוּ מַאֲכָל לָאֲדָמָה

וְאֶת נַפְשוֹתֵינוּ מָזוֹן לַיָּרִחַ

דָּג גָּדוֹל אֶת הַקָּטָן יֹאכַל

וְהַצִּפּוֹר אוֹכֶלֶת אֶת הַפַּרְפָּרִים

וְהֶחָתוּל נִזּוֹן עַל צִפּוֹרִים וְעַכְבָּרִים

וְעַכְבָּרִים נוֹשְכִים בְּרַגְלֵי עוֹלָלִים

וְהָאַרְיֵה אוֹכֵל אֶת הָאַנְטִילוֹפָּה הַצִּמְחוֹנִית –

הַכֹּל זוֹלְלִים אֶת הַכֹּל

וְהַמָּוְת אוֹכֵל אֶת כֻּלָּם בְּאֶלֶף פִּיּוֹתָיו

 

וְגַם אִם הִתְבַּגַּרְתָּ מְעַט

וְהָיוּ לְךָ הִרְהוּרֵי תְּשוּבָה

אֲשֶר בְּעִקְבוֹתֵיהֶם הוֹפַעְתָּ בִּדְמוּת הַנּוֹצְרִי

וְהָיִיתָ אַתָּה עַצְמְךָ בְּגוּפוֹ

וְהִתְנַסֵּיתָ בְּכָל הַכְּאֵב שֶל הַנִּבְגָּד וְהַמֻּשְפָּל

וְהֵבֵאתָ עָלֶיךָ אֶת סִבְלוֹת הַמָּוְת בִּצְלִיבָה

וְדָמְךָ נִגָּר מִמְּקוֹם נְעִיצַת הַמַּסְמֵרִים

כְּשֶעוֹרְבִים מְכַתְּרִים אֶת רֹאשְךָ

וּמָחַלְתָּ לָנוּ כִּבְיכוֹל עַל כָּל חַטָּאתֵנוּ בֶּעָבָר וּבֶעָתִיד

אִס נִשְתַּתֵּף עִמָּך בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְלוּא גַּם לְרֶגַע

עדַיִן אֵינִי חָש בְּחֶמְלָתְךָ

וְאַהֲבָתְךָ אֵינָהּ מַגִּיעָה אֶל חַיַּי

וְאֶל הֲמוֹנֵי הַפִּילִים הַתְּמִימִים הַנִּכְחָדִים בְּאַפְרִיקָה

וְאֶל הֲמוֹנֵי הָרְעֵבִים הַגּוֹוְעִים בִּרְחוֹבוֹת הוֹדוּ

וְאֶל הַמִּילְיוֹנִים הַגּוֹוְעִים מֵאֵידְס בְּכָל מָקוֹם

וְאֶל אִמִּי הַגּוֹסֶסֶת שָנִים בְּבֵית-אָבוֹת בְּרָמַת-גַּן

 

הוֹי גּוֹטִינְיוּ

לוּ חֲמוֹרִים הָיִינוּ – אוֹתְךָ בִּדְמוּת חֲמוֹר צִיַּרְנוּ .

מתוך  השירים "על אלוהים" בספרי "הו קירי יקירי" הוצאת קשב  לשירה  2000

 

 

13 תגובות

  1. אתה משורר גדול מוטי. זה שיר חזק וכואב ואני מבינה אותו מאוד. גם אני הרגשתי ככה במשך המון שנים.

  2. יפה ונוקב מאוד, מוטי. והאמת שכבר היינו חמורים ובראנו אותו בצלמנו כדמותנו, בתמונת חיינו.
    ויפה מאוד המפנה האישי אל אמא.

    ורק עוד הערה לטובת האלים האפריקניים – יש שם דתות, כמו דת הדינקה, ששמה בנאורות שלה את היהדות-נצרות-איסלם בכיס הקטנטן.

  3. מבטא נפלא הרגשה של כל אחד ואחת לגבי
    מהות הקשר בינו לבין האלוהים, חוסר ההסבר, חוסר הצדק, חוסר פרופורציה בין חטא (אם זה בכלל חטא) לעונשו.
    ואולי זו המהות של אלוהים: שלא נבין אותו בכלל, שלא נדביק בו שום היגיון אנושי, ולכן גם לא נצפה ממנו לכלום, רק מעצמנו, ומי שמאמין מאמין (לו באמת טוב).

    • אהבתי את האליל האפריקאני התינוקי שנותן תפנית ונפח לשיר. הזעקה לחרשותו של האל מובילה
      לקריאת תיגר על אוילותן של הדתות כולן.

  4. מוטי
    המחאה נוקבת שערי רקיע וכואבת.זו נבואת תוכחה הפוכה. אבל אם עדיין אתה יכול לכעוס עליו כל כך כמו על אבא, אז ככל הנראה הוא מאד נוכח ומשמעותי. נגע בי מאד המעבר אל האישי והקרוב ביותר – אל האמא. אפלפלד כתב פעם על ברנר כי באין אב חומל בשמיים, לקח ברנר על עצמו את תפקיד האב החומל על דווי הדור. מה נלין על אלוהים כשחלק מברואיו על פני האדמה הפכו לזאבים זה לזה

  5. מוזר, בשבע בבוקר באוטובוס, אמרתי בדיוק ברוח הדברים הללו, לאישה חרדית, בויכוח שהתפתח על מוסר.
    דברת אלי מאוד, והמבט בפרטים הקטנים שמתרחק ומתרחב ושחוזר במפתיע ונוגע בבשר בהתייחסות לאימך.

    • שיר נפלא שמבטא את השאלות הגדולות שנשארות ללא תשובה. איפה הוא הצדק האלוהי ולמה אלוהינו מתנהג בגחמנות ילדותית?
      "ואהבת את יי אלוהיך" – לטעמי זו המצוה הבלתי אפשרית ביותר. איפה הייתה אהבתך לנו כשרוצצו ילדים אל הסלע. ואם לא הייתה, גם בי אין אהבה.

  6. אני נרגש מן התגובות שלכם לשיר. תודה לכם.רק אוסיף, שיותר משהתכוונתי לדבר בבורא כשלעצמו התכוונתי לדבר בדימוייו המונותאיסטיים.

  7. אני בהפוגה וקראתי את שירך.

    אני חושבת ההפך ממך.

    אנחנו הורסים עולם יפה ולא ה".

    נראה לי קצת מפונק לבקש ממנו שיסדר לנו הכל. זאת בעית הדור הזה על קצה הקרחון.

    אהבתי את כתיבתך, יש כאן רק הבעת דיעה אישית, שבוע טוב.

    • תודה אביטל. משוררים ומהרהרים ומשוררים /והרעיונות הם מצופים וגלגלי הצלה / בגלים
      מסתחררים/ ובמצולה .

      • לא כל כך הבנתי . אולי לא הסברתי כי מהרתי.

        ההודיה לה" היא למענינו , היא מטאפורית, כי מי שמודה לו , יודה גם לאימו, כך אני רואה את זה. בפועל הוא ברא אותנו ולא ההפך , למרות שיש המצדדים בגישה ההפוכה. בראנו את עצמינו ואז אותו.

        לצערי הרבה מהצער שבא לאנושות ומתואר בשיר הוא מעשה ידי אדם. והשאר ה" היה רוצה שנפתור על ידי עולם חסד יבנה , אבל לנו קשה לתת הרבה פעמים מעשר , אז חסד.

        ולסיכום גם כשלי רע, ה" נראה לי כרע , למה אבל בתור גישה כוללנית לחיים זה לא נראה לי נכון, אם כי אני בהחלט נופלת בזה ועובדת על להשתפר. ומקווה שהבהרתי את עצמי יותר.

  8. אני מגלה אותך לאט לאט, מוטי. ומחבק אותך, כמובן!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למרדכי גלדמן