מותגים

                                               מותגים*

בין המטופלים שלי מצויים שניים ההפוכים זה לזה ביחסם  לעניין העלול להיראות במבט ראשון קצת שולי –  רכישת בגדים. אחד מהם סירב תקופה ארוכה באורח קנאי למדיי לרכוש בגדים שיש עליהם תווית של מותג.ואילו מטופלת אחת הייתה רוכשת דרך קבע בעיקר בגדים שהתנוססה עליהם תווית של יצרן אופנה יוקרתי או נודע. ההבדל ביניהם מיקד את מבטי במורכבותו של מעשה התלבשות ובצדדיה השונים של משמעות הבגד. כבר התייחסתי אל הנושא הזה במידה מסוימת במאמרי "העצמי האמיתי ועמי האמת" המופיע בספרי האחרון (שנקרא בשמו של המאמר הזה) וכאן אוסיף ואפרט כמה מחשבות חדשות. אך אפשר לכתוב על הבגד על ההתלבשות ספר רחב יריעה. פרקו הראשון יעסוק אולי במעשה הסריגה של האל הבבלי מרדוק או בכתונת הפסים של יוסף.

המטופל שנמנע בקנאות ממותגים טען באוזניי שאיננו רוצה לקחת חלק בתרבות הקניינית. הוא נהג לקרוא ספרים שהתפרסמו בהוצאת רסלינג, מהם למד רעיונות ביקורתיים על המצב הפוסטמודרניסטי. כמו רבים ממבקריו של  רוח הזמן הוא תיעב את הקפיטליזם הקנייני הבזבזני, וידע להסביר את מגרעותיו וסכנותיו. הוא חשש להפוך לקניין כפייתי מואץ, המעוצב על יד הפרסומות למיניהן. קניית מותגים הייתה בעיניו לא רק כניעה למנגנון חברתי-כלכלי נצלני אלא גם השתתפות פעילה בתפקודו, בהאצת הקנייה. שהרי לבישת מותגים גם מפרסמת אותם ואת יצרניהם. היא חורטת את תווית המותג ברשתית עיניהם של כל אלה המבחינים בבגד עליו הוא מתנוסס. בעקבות קריאותיו הוא הרגיש בחריפות מיוחדת את לחציהם של המפרסמים למיניהם.

בעיניי, רעיונות אלה הם חשובים ונכונים אך בדיקה של סדריו הנפשיים של המטופל הראתה כי דבקותו הקנאית בהם מושפעת גם ממצבה של עצמיותו. התברר כי עצמיותו האינדיווידואלית קלושה מאוד וכי הוא רואה את עצמו באופן כללי כקרבן חסר תקנה של הנסיבות  ההתפתחותיות אשר עצבוהו. מתוך כך גם דבק ברעיון אחר שמצא אצל ההוגים הפוסטמודרניסטיים, שהאדם אין לו שום עצמיות ספציפית, בוודאי לא גרעין של עצמיות אפריורית, ושהינו בעיקר התוצר של נסיבות חיצוניות, שחלקן מקרי לגמרי, ואשר שליטתו על השפעתן מוגבלת מאוד.  עצמיותו הרעועה עשתה אותו לרגיש מיוחד כלפי השפעות סביבתיות. רכישת בגד מותגי הייתה בעיניו לא רק כניעה לרוח הקניינות אלא גם הסתכנות במחיקה של עצמיותו הקלושה והחלושה.

עצמיות רעועה גם מלווה תמיד בהערכה עצמית נמוכה או משובשת, והיה זה הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט שהראה את הקשר הבלתי נמנע ביניהן. ההערכה העצמית הנמוכה גרמה גם לכך שהמטופל לא ראה את עצמו כראוי ללבוש בגדים נאים או יקרים, שיציגו אותו לעולם כבחור מצליח ומושך. בעיניי עצמו לא היה כזה כלל ועיקר. הייתה לו סיבה נוספת להימנע ממותגים. הוא גם הרגיש את עצמו כזר בין הבריות והאפיון הסכיזואידי הזה מצא לו ביטוי בבגדים שלהערכתו הלמו את חריגותו,את היותו מחוץ ל"משחק".

לעומתו, מטופלת אחרת נהגה לקנות בעיקר מותגים, והיא התנהלה כיאפית במידה שאפשר היה לזהותה בנקל ככזאת, אפילו לפי ה"חיפושית" בה נהגה. היא אהבה מאוד לצפות בסרטים על ידוענים מתחום הבידור הקל, כולל כמובן טקסי בחירה של מלכות היופי או טקסי פרסים כאוסקר וכאמי . סדרות שעניינן "חיים טובים" רתקו אותה. היא עבדה כקרמיקאית והיה משהו קיטשי מאוד ביצירותיה. הקיטש הוא סוגה אמנותית המתאפיינת בכך שהמונים נהנים ממנה.

למטופלת הייתה "פסיכולוגיה" שהסבירה די טוב את התנהגותה. העצמיות שלה נפגמה על ידי רגשות של נחיתות ובושה שמקורן היה ביחסים משובשים מאוד בין הוריה. לאביה היו אהובות אחדות ואמה סבלה מכך סבל רב,  שלא נמנעה מלשתף בו את בתה. בניגוד למטופל הסכיזואידאלי, סרבן המותגים, פיעמה אותה שאפתנות פיצויית עזה. היא נשאה לגבר יפה תואר, מלך הכיתה, שבחלוף הזמן התגלה גם כאדם בעל כושר השתכרות מיוחד במינו. הודות לכך יכלה לרכוש לעצמה כל מה שחפצה בו. המותגים הקנו לה לדעתה תחושת ערך בין הבריות כבעלת אמצעים, כבעלת טעם וכשייכת למעמד שמצא כביכול את משמעות החיים בסגנון חיים נהנתני ואנין. יאמר לשבחה כי ביחסה למותגים וליאפיות היתה תמיד מידה של אירוניה ואפילו של הומור.

עיסוקה בשאלות של LOOK ועטיפה היה מופרז מאוד. במובנים רבים היא הייתה שפוטה של מבטו של הזולת דבר שהצביע להערכתי לא רק על רגשי נחיתות עזים ועל חווית עצמיות  רעועה, אלא גם על חסך ביחס אימהי. חסך כזה,  לפי ז'אק לאקאן, אופייני לכל אלה שמבטו של הזולת יש לו תפקיד מכריע בעיצוב התנהגותם. בניסוחו של לאקאן  אפשר לומר כי בגלל חסך ביחס אימהי הם לא הצליחו לחלץ מ"שלב המראה" העוללי. יכולתה של המטופלת להגדיר את עצמה מתוך עצמה, מתוך עצמיות אותנטית, הייתה חבולה מאוד. כשהגיע אלי לטיפול שרר ערפל סמיך מאוד על חייה, ולא הייתה לה יכולת סבירה לניסוח מילולי של קורותיה וחוויותיה בעבר ובהווה. היא הייתה רק, או בעיקר, מה שנראה במראה – במבטו של הזולת.

אבל להערכתי יחסה למותגים נבע ממקור נוסף. כאשר הגיעה אלי כבר ההחלימה מגידול סרטני שהתגלה בגופה והזקיק אתה לכימותרפיה והקרנות גם יחד. ייתכן אפוא שאהבת המותגים שלה נבעה גם מרעב לחיים המתהווים והולכים, הנמשכים בחיוניות. אין לך דבר המתהווה בהתמדה יותר מהאופנה. האופנתי לדידה היה החיים , אותם חיים שמחלתה איימה לגזול ממנה. היא אהבה "חיים טובים" מתוך פחד מתמיד שקינן בה מאובדנם החפוז מידיי.

עמדתם של מטופלים אלה כלפי מותגים מייצגת רק צדדים מסוימים של התופעות הנפשיות הקשורות באופנת הבגדים. כמו המטופלת שלי רבים שואבים מבגדים אופנתיים תחושה של חיוניות, של שייכות לחיים  המתרחשים במרכז – כלומר באמצעי התקשורת למיניהם. וכמותה, רבים שואבים מבגדיהם  תחושה של זהות – לרוב תחושה של זהות קולקטיבית. דבר זה מציין במיוחד אנשים צעירים מאוד – בעצם מתבגרים – שתחושת הזהות שלהם עודנה בוסרית מאוד. צעירים אלה הם "קורבנות אופנה"  – הם מחקים כולם באדיקות דגם אחד של נער או נערה, ולובשים זהות שאינם מבינים את מלא משמעותה. נערים ונערות בעולם כולו – ואופנות הנוער מתפשטות כיום במהירות של אש בשדה קוצים הודות לאמצעי התקשורת והתעבורה – לבשו בגדים שעוררו תהיות רבות אצל מבוגרים מאוזנים. מיליוני נערות לבשו בגדים החושפים את טבורן ומספר דומה של נערים לבשו מכנסיים המשתלשלות בקלות כלפי מטה וחושפות טפח או יותר מעכוזם. אופנה זאת קנתה את לבם כי ניצלה את מיניותם ההתבגרותית הגועשת, והיא הדגישה אותה בהפרזה.המצע קצר מכדי לדון כאן בכל צדדיו של הקשר בין בגדים לתשוקה –  שהרי בגדים הם לא פעם בעיקר מעוררי תשוקה . הם נקנים כי הם מעוררים את תשוקתו של מי שלובש אותם בגלל אינטואיציה כי יעוררו  תשוקה בלבם של מושאיו. כך בין השאר נעשים בגדים לפטיש.

בעיניי יתרונם הממשי היחידי של הבגדים הסקסיים מדיי של המתבגרים היא פעולות מחאה התבגרותיות, שהן נחוצות ואפילו חשובות, כנגד כוונתם של ההורים להכתיב לצאצאיהם את טעמם. סעיף לעצמו בסוגית בחירת הבגדים שהתברר לי מעבודתי בקליניקה, הוא נטייתם של גברים ילדותיים למדי להפקיד את קניית בגדיהם בידי נשותיהם. הרעיה ממשיכה במקרים אלה את תפקיד האם שבשעתו הכתיבה לילד את טעמו, בין השאר על כך שקנתה לו דרך קבע את בגדיו מתוך התחשבות מצומצמת ברגישויותיו החושניות ונטיות לבו.

דומה כי ההתלבשות בבגדים נאותים מתוך טעם אינדיווידואלי וטוב נעשתה כעת משימה מורכבת. מצד אחד יותר מאי פעם אדם יכול לבחור את בגדיו מתוך שלל אפשרויות שלא היה כדוגמתו בעבר. יתר על כן,  החופש בבחירת בגדים נעשה כעת מעין צו אופנתי.  מצד שני , לחצי האופנה המעודדים קונפורמיזם הם כעת עזים מתמיד. בגדים הם מערך של מסמנים – הטקסטיל הוא טקסט – ומי שמבקש להתלבש מתוך אחריות על המשפט שהוא אומר באמצעות בגדיו, וגם להיראות טוב, וגם לא להיות קורבן אופנה טפשי – צריך להתמצא לפחות באורח אינטואיטיבי הן במסמנים הגלומים בבגדים והן במה שהולם אותו אסתטית וזהותית. 

* נדפס בשעתו ב"חיים אחרים"