ציוריהם של מפגרים, אוטיסטים וחולי נפש

האדם האמיתי הוא רוח השירה*

ציוריהם של אוטיסטים, של בעלי תסמונת דאון ושל חולי נפש, שאצרה המשוררת והציירת חדווה הרכבי בספר האמן החבוי, מעוררים עונג, התרגשות והתפעלות. תנועה זאת של הנפש מעלה במתבונן שתי שאלות על-אודות טבעה המהותי של האמנות: מהי זיקתה של האמנות לליקויי נפש, או למחלות נפש? והאם תלויה האמנות בזמן, במקום ובתרבות? אשיב על שאלות אלה באורח מיידי ונחרץ: לדעתי אין לאמנות קשר של ממש לליקויי הנפש. להפך – היא מעידה ברוב המקרים, ואולי בעצם בכולם, על תפקוד מנטלי תקין ואפילו תקין במיוחד, לפחות בשעת היצירה. אשר לשאלה השניה: אני סבור כי יש לאמנות חוקים אוניברסליים אשר אינם תלויים בזמן ובמקום, וחוקים אלה מתגלים הן בעשיית האמנות והן ביכולת להתענג עליה. אך שאלות אלה, והתשובות שהצעתי להן, מחייבות ביאור.

היצירות שבחרה הרכבי מעוררות כאמור עונג ולעיתים התפעלות, לפי רמתן. אחדות מהן כמותן כיצירות אמנות חובבניות, בדומה לאלה שמפיקים חובבי-ציור שלא הוגדרו כפגועים משום בחינה. ואילו אחרות קרובות ברמתן ליצירות אמנות של אמנים מקצועיים, ואפילו של אמנים טובים. אם-כן, למרבית הפליאה מצויים בקבוצות הציירים שמהן נאספו היצירות שלפנינו אמנים טובים וטובים-פחות, כמו באוכלוסיית המציירים הנורמטיבית. ועם זאת, ניתן למצוא ברבים מציוריהם של החריגים – גם בציורים החובבניים – רעננות מיוחדת במינה, כתוצאה משימוש חושני מאוד בצבע, סגנון ברוח ציור הילדים, והשפעתם של תהליכי חשיבה "ראשוניים".

"תהליכים ראשוניים" הוא הכינוי שהעניק פרויד לתהליכי החשיבה של הלא-מודע, הנגלים בחלום, בדלוזיות פסיכוטיות ובהיווצרותם של "סימפטומים" נוירוטיים. התהליכים הראשוניים פעילים מאוד בציורים שלפנינו והם נגלים בנטייה לקונקרטיזציה, בחזרות כפייתיות על דגם קבוע, בסצנות סימטריות, ביצירת סמלים אידיוסינקרטיים שיש בהם עיבוי ומיזוג של עניינים נפשיים שונים, ועוד.

גבול בין התהליכים הראשוניים האופייניים ללא-מודע לבין התהליכים המשניים, הרציונאליים והמודעים, טושטש באמנויות זה מכבר. הסוריאליזם והסימבוליזם מיסדו, בהגות ובמעשה, את נוכחותם של תהליכים לא-מודעים ביצירת האמנות. במקביל גם נפתח הציור בהדרגה לשוליו של הייצוג המימטי ששיאו בריאליזם של המאה התשע-עשרה. כבר בראשית המאה העשרים מופיעים אצל אמני האוונגרד הרוסים, ואצל אמנים סימבוליסטים-סוריאליסטים כדוגמת פיקאסו ופוֹל קלֵיי, ייצוגים הקרובים לאלה של ציורי ילדים. כך, אסכולת ניו-יורק העניקה מעמד כמעט מקודש לשרבוט האוטומטי, כפי שניתן לראות ביצירותיו של ג"קסון פּוֹלוֹק. כיום, באמנות הממוסדת, יש לצורות הייצוג הראשוניות, ה"פרימיטיביות", הכוללות שרבוטים ילדותיים או קשקושי גרפיטי, מעמד שוויוני לזה של צורות ייצוג מימטיות, ולעיתים אפילו מעמד מועדף.

כיוון שהציור הילדותי נעלם אצל תקיני-ההתפתחות סמוך ללימוד הכתיבה צריך הצייר הנורמטיבי להתאמץ, מי יותר ומי פחות, כדי להתחבר אל הביטוי הפלאסטי הראשוני, הגולמי. אך ביצירות שכינסה חדווה הרכבי, הזיקה לייצוגים ה"פרימיטיביים" היא טבעית וקלה. היא מקנה לציורים רעננות, ספונטניות מיוחדת וגם מידה של הכרחיות – ציירים אלה אינם מסוגלים לציור אחר. ברור שכאשר יודע הצופה כי הציורים שלפניו צוירו כפי שצוירו מתוך סוג של כורח, עקב אילוצים הנובעים ממגבלות מנטליות, משפיע הדבר על הרגש המלווה את מבטו.

לכאורה, הזיקה לתהליכים הראשוניים היא סימן להפרעה נפשית, קלה או חמורה. שורשיה של השקפה זאת מצויים אצל פרויד, שהאמין – ככל הנראה בגלל אופיו הכפייתי, ובהשפעת הגישה המדעית של תקופתו – כי תקינות נפשית מושגת רק כאשר משליט האדם את המודע על הלא-מודע. גישה זו התגלגלה לאחר מכן אל הפסיכולוגים של האני, שתמונת האני התִקני שלהם היא אינטגרטיבית, רציונלית וסתגלנית מאוד. אבל כבר אצל ויניקוט מתחלפת תמונה זו והוא מדבר על "הנורמטיביות" כעל סימפטום נוירוטי ומונה בין מגננות הנפש את "הבריחה אל הנורמליות". העצמי האמיתי, על-פי ויניקוט, קשור ביכולת להיות בחוסר-אינטגרציה (UNINTEGRATION), בנפשיות חסרת צורה. אצל דלז וגואטרי, ההוגים הפוסט-לאקאניאנים, כבר מתנסחת ההשקפה הקיצונית כי האדם האמיתי הוא סכיזופרני, וכי תקן השפיות הרווח במערב הוא פרנואידי-כוחני ונובע מאתוס פטריארכלי המחשיב כוחנות, בעלנוּת ורכושנות, ואשר הוא מקורם של השוביניזם הגברי ושל הקולוניאליזם גם-יחד. ההתפתחויות בשפת הציור שהביאו אל תחומו את כל הייצוגים הפלסטיים "השוליים" מקבילות להתפתחותן של תפיסת האדם ושל ההשקפה הפסיכואנליטית בדבר התקינות. הציור הטמיע לתוכו את האחרוּת שסולקה מתקן הציור הטוב, האקדמי-ריאליסטי, כשם שהפסיכואנליזה כללה בתפיסת האדם את אחרוּתו הנפשית, את כל אשר אינו הולם את תקן האני האינטגרטיבי-רציונאלי.

כאמור, את אופיים של ציורֵי המיוחדים קובעים במידה רבה תהליכים ראשוניים. אך איכותם של הציורים הללו כיצירות אמנות נקבעת באמצעות צורת הארגון של הייצוגים על פני הדף. ככלל, יצירות אמנות הן תמיד צורות ארגון של תכנים. ערכן הוא פועל יוצא הן של איכות התכנים והן של צורות הארגון של תכנים אלה, במידה שווה.

הפסיכיאטר סילוואנו ארייטי, שהתמחה בטיפול בסכיזופרנים, טען כי ההבדל בין יצירת אמנות לתוצר של פסיכוזה הוא ברור לחלוטין. הוא טבע את המושג "תהליך שלישוני" כדי לייחד את עשיית האמנות כתהליך היפר-נורמלי, הממזג בתבונה מורכבת, אם גם נסתרת, בין התהליכים הראשוניים לבין המשניים. השקפתו של ארייטי מצטרפת לגישות אחרות שהסירו זה מכבר את הסטיגמה של ליקוי נפשי מיצירות המעצבות תהליכים ראשוניים, ואין רואים אותן בהכרח כנחותות וכחולניות. להפך, הן נתפסות כעת כביטויים אותנטיים בגלל היוליותם. מכל מקום, בעבודות שכנסה הרכבי בספרה מצויים ייצוגים ותכנים מקוריים, כמו גם צורות ארגון מקוריות של התכנים הללו, ואלה גם אלה קובעים את אופיין ואת איכותן האמנותית. בדרך כלל ניתן לחוש ביצירות הללו בהבלחתם של מעמקים נפשיים, אך החומר הנפשי לעולם אינו מוגש באופן כאוטי, וכמעט תמיד הוא מאורגן במערך "יפה", הנוטה לעיתים אל הדקורטיבי.  היצירות חושפות חושניות מושכת ועוררוּת יצירתית אשר מאזנות לא-פעם מצבים נפשיים הקרובים להתפרקותה של חוויית העצמיות ולאובדנה, או אף להיעדרה. דומה כי במרבית העבודות עשו המציירים מאמץ לריפוי עצמי, באמצעות ארגונו של החומר בתבנית המעוררת את חוויית היפה. הארגון של יצירה יש בו כדי לארגן גם את העצמי, הן של הצייר והן של הצופה.

ייתכן שהתנאי ההכרחי ליצירת אמנות גדולה או חשובה הוא שתהיה לה רלוונטיות עמוקה לחיי האדם באשר הוא. אך אנו התרגלנו להתפעל וליהנות גם מיצירות שהן מעין תיעוד של מהלכי נפש מתחלפים ואפילו מקריים, או של זרם היצירה המתמיד שהאמן נעשה מכלו. האם יכולות יצירות של אוטיסטים, של מפגרים או של חולי-נפש להיות בעלות חשיבות אמנותית רבה? לפחות בקבוצה האחרונה מצויים אמנים אשר ברגעים או בתקופות של החלמה מסוגלים לחשיבה מעמיקה, מורכבת וצלולה די-הצורך כדי לומר דבר-מה בעל חשיבות אוניברסאלית, שיש לו רלוונטיות לחיי אנוש באשר הם.

אשר לתהייה השנייה: באווירה הפוסט-מודרניסטית, שהטילה ספק בהתרשמויות, בשיפוטים, בתיאוריות ואפילו ב"אמיתות מדעיות", התעורר ספק גדול גם באשר לאובייקטיביות של השיפוט האמנותי – לעצם יכולתנו להגדיר מהי אמנות, ומהי אמנות טובה. כל השיפוטים וההגדרות עורערו על-ידי פרספקטיביזם. לפי השקפה זאת, הפרספקטיבות אשר מהן אנו מתבוננים ביצירות אמנות הן מעין משקפיים שהרכיבו על עינינו הזמן, המקום, הזרמים האופנתיים, הפסיכולוגיה הפרטית שלנו וכיוצא בזה, ואלה קובעים את חוויותינו ואת טעמנו. מכאן נובע כי זיהוייה של יצירה כאמנות, ויתר על כן כאמנות טובה, תלוי בזמן, במקום ובתרבות, מעצם יסודו.

אך דומה כי אלה שנתפסו ליחסיות הפרספקטיביסטית שכחו, או ביכרו להכחיש, את העובדה שאנו מסוגלים להגיע לחוויות של יופי אשר אינן תלויות בזמן ובמקום. חובב האמנות עשוי לקשט את ביתו במסכות מאפריקה, בפסלונים בודהיסטיים עתיקים מתאילנד, בכד הֶלני מצויר, בציור שמן של סוטין, באקווארל של קליי, במנורה בסגנון טיפאני, ובשלל עבודות אחרות שאין ביניהן כל שיתוף תרבותי. יכולתנו להתפעל מכל אלה מצביעה בבירור על קיומם של כללי-יסוד לעשיית אמנות שאינם תלויים כלל ועיקר בזמן ובמקום, והקובעים הן את עשייתם של האמנים והן את רשמיהם של אוהבי האמנות.

יצירותיהם של היוצרים המיוחדים שנכללו באוסף של חדווה הרכבי מוסיפות למסכת העדויות על האוניברסליות העל-זמנית של כללי עשיית האמנות. ניתן לראות בכל אחת מן הקבוצות שמהן לוקטו היצירות – במיוחד בקבוצת האוטיסטים ובסובלים מתסמונת דאון – עולם לעצמו, שבוודאי נבדל מבחינות משמעותיות מעולמנו. עם זאת, למרות ייחודם המנטלי המובהק והמגבלות האופייניות להם, הצליחו יוצרים אלה לצייר באופן המדבר מאוד אל חושינו ואל לבנו. בעיני מעידה התענגותנו על ציוריהם, בוודאות גמורה, כי הכללים האוניברסליים לעשיית אמנות הם שניהלו את יצירתם. ספק אם ניתן לנסח כללים אלה בבהירות, אבל אין פירוש הדבר כי אינם קיימים. הם עשויים להיות לא-מודעים, כמו חלקים נכבדים אחרים של התשתית המנטלית של כולנו.

האוניברסליות של האמנות היא מנפלאות הנפש האנושית. כמו ויליאם בלייק סבור אני כי האדם האמיתי הוא רוח השירה ורוח השירה היא שמתגלה לנו מן היצירות שקובצו כאן, כי היא שוכנת גם בנפשו של החריג והחולה.

* נוסחו הראשון של המאמר נדפס בספרה של הרכבי. נוסחו המעובד נדפס בספרי "העצמי האמיתי ועצמי האמת".