המכתב לאב של פרנץ קפקא

                       המכתב לאב   – קפקא כפסיכואנליטיקאי                                 

פרויד ניגש לטקסטים ספרותיים בגישה מתנשאת,  מתוך הנחת יסוד שהסופר איננו מבין את  הדחפים והמבנים הלא מודעים שכוננו את היצירה. הוא נהג בסופר כאילו הוא מטופל שיצירתו היא הסימפטום הנוירוטי שלו. גישתו השתרשה, ובמשך שנים רבות נגשו פסיכואנליטיקאים לספרות בצורה דומה. עם הזמן, פרשנויות כאלה הותקפו מכיוונים שונים, וכיום לא מעט פסיכואנליטיקאים ייגשו לספרות בצניעות נאותה, מתוך נכונות להניח לטקסט ללמד אותם ידע חדש על הנפש, צדדים סמויים של החוויה האנושית ואולי אפילו תיאוריה פסיכואנליטית חדשה. מכתבו של קפקא לאביו – שיצא באחרונה בתרגום חדש של אילנה המרמן – איננו טקסט ספרותי אלא  בעיקר טקסט פסיכולוגי-פסיכואנליטי מובהק (גם אם אינו משתמש במושגים פסיכואנליטיים), ויש בו כדי ללמד על גודל המודעות שעשויה להיות נחלתו של סופר גדול ממעלתו. מכתב זה הוא מסמך מרתק ביותר של אנליזה עצמית מהפרספקטיווה של "פסיכולוגית העצמי" – אחד הזרמים הפוסט פרוידיאניים שיש לו נאמנים רבים בארץ ובעולם. קפקא מתאר בו במודעות מדהימה איך הרס אביו את חווית העצמיות שלו.

בעבר ניסחתי את העצמי הגרעיני כנקודת ראות . אדם שגודל ברגישות נאותה חווה את עצמו כנקודת ראות ייחודית שהינה בעלת סוביקטיוויות חושנית, רגשית ותוכנית מקורית. גידול ברגישות נאותה מאפשר לחושניות ולרגש הייחודיים, לנטיות לב , לדמיונות, חלומות וחוויות, שהם פרטיים מטבעם, לקבוע את התנהגותו של הסובייקט ואת התגבשותו  כאישיות. לעומת זאת, גידול ברגישות פגומה מארגן את הסובייקט בדפוסים זרים לו, המטשטשים אותו כנקודת ראות. דפוסים זרים אלה עשויים להיות חובות הסתגלותיים שנכפים על הילד בנוקשות יתירה, או הסובייקטיביות של הורה אגוצנטרי ועריץ שאין לו עניין כלל ועיקר בסובייקטיוויות של הילד.

על הרס הסובייקט כנקודת ראות על ידי נקודת ראות אחרת – נקודת הראות האגוצנטרית והעריצה של האב – מדבר מכתבו של קפקא לאביו. המכתב גם מדבר על התוצאות הנפשיות הקשות של ההרס הזה.

אביו של קפקא הציב את עצמו מול קפקא, ובעצם מול העולם כולו, כנקודת ראות בלעדית וטוטאלית, תוך ביטולם של כל אדם וכל השקפה שלא הלמו את שלו. כל סטייה מהשקפותיו עוררה בו זעם איתנים והוא היה מבטל אותה מכל וכל ואפילו מחרפה ומגדפה. הוא נהג גסות רוח מדהימה בכל גילוי נפשי אוטונומי של בנו, ובמקביל אף לימד אותו שכל רעיון שהתהווה בעולם ואינו הולם את רעיונותיו הוא איוולת מגונה:"היה לך אמון בלתי מוגבל בצדקת דעותיך…. מכורסתך משלת על העולם….. דעתך היתה נכונה, כל דעה אחרת היתה מוטרפת, מופרכת, "משוגֶע", לא נורמלית. והביטחון העצמי שלך היה כה גדול, שגם בלי להיות עקבי הוספת להיות צודק. לפעמים אף קרה שבעניין כלשהו לא היתה לך שום דעה ולכן לא היה ספק כלל שכל הדעות האפשריות בנוגע לעניין הזה, כולן עד אחת מוטעות. יכולת למשל לגדף את הצ"כים, אח"כ את הגרמנים, אח"כ את היהודים, ולא רק בנקודה זאת או אחרת כי אם מכל הבחינות, ולבסוף לא נשאר עוד שום אדם מלבדך. נהיית בעיניי חידתי כמו כל הרודנים, שצדקתם מעוגנת לא בחשיבתם, כי אם בהם עצמם." ע" 15-16.

כך נהג גם בבנו: "די היה שמשהו שימח את הלב, מילא את הנפש, די היה לבוא הביתה ולספר על זה, והתשובה לא איחרה לבוא – אנחה אירונית, נענוע ראש, נקישה באצבע על השולחן:"כבר ראיתי בחיי דברים יפים יותר"". ע" 16-17  האב זלזל בכל חוויותיו של בנו וביטלן. הוא אף הרחיק לכת בשלילתו כשפסל בגידופים והשמצות לא רק מחשבות וחוויות אלא אפילו כל אדם – גבר או אישה – שפרנץ התרועע עמם . הוא כמו תבע בכוח אדיר ובקנאות אלימה להיות האדם המשמעותי היחידי בעולמו – מעין התביעה המונותאיסטית "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי".

התוצאה של מפעלו ההרסני של האב היתה חוויה עזה ומושרשת היטב של עצמי שלילי,  ואשם הנוטה לשיתוק ולשתיקה. האב הממשי, ועם הזמן האב המופנם, שימרו את החוויה הזאת. שליליותו של העצמי הזה היתה כפולה : שלילה אחת נבעה מהשקפתו המופנמת של האב על בנו. ואילו השניה נבעה מהפנמת דמותו של האב שנתפס על ידי הבן כדמות שלילית ביותר, בעיקר בגלל יחסו הגס והאלים כלפי אחרים. יחס זה העצים את רגשי האשמה של הבן לאין שיעור. הוא חש שעליו לפצות כמיטב יכולתו, באורח כמעט נלוז, את כל אלה שנפלו קרבן לזעפו המשפיל של האב. התוצאה של שליליות עמוקה כל כך בתפיסת העצמי פירושה היה הטלת ספק בכל הישג ממשי. שהרי לא ייתכן שאדם כה שלילי ישיג הישג ממשי כלשהו, וספק זה גבר ככל שההישג היה משמעותי וומופלא יותר.  עוצמתה העריצה של נקודת הראות של האב גם הטילה צל מאיין על כל דבר במציאות, וגרסאות  של ארועי  המציאות שנבעו מנקודות ראות אחרות תמיד נחתרו על ידי צל של שלילה ומשמעותן השתבשה או נהפכה על פיה.

האופן שבו קפקא מתאר את יחסיו עם אביו מסביר צדדים רבים ביצירתו ובחווית-התשתית הקפקאית שהיא פסימית, לבירינטית ומייחסת לסמכויות-על קוואזי-מטאפיסיות עריצות ושחיתות. אבל יחסיו עם אביו אינם מסבירים כלל ועיקר כיצד יכול היה להפוך לאחד הסופרים החשובים בכל הזמנים. ניתן לאפיין את ההישג העיקרי של יצירתו בעיקר במה שלכאורה נפגם אצלו על ידי אביו בצורה קשה במיוחד – כינונה של נקודת ראות יצירתית מקורית להפליא ורבת עוצמה בסוגסטיוויות שלה. מי שקרא ביצירתו של קפקא הבן לא ישכחנה לעולם, והשפעתה על ספרות המאה ה-20 ממש עצומה. מנגד לאב שחיסל את קפקא כנקודת ראות,   יצר הוא נקודת ראות שהיא חזון קודר בעל מימדים אישיים, חברתיים ומטאפיסיים,  וחשיבותו אוניברסאלית.  בקרב הגדול והקשה בין נקודות הראות, ניצח קפקא ת אביו "בגדול" למרות שבאורח אימננטי לגמרי, ביקש סמוך למותו שישרפו את כל כתביו שעדיין ניתן היה לשורפם. האם מרמז לנו המכתב על מקורה של היכולת הזאת? משאלתו של קפקא לקיים את עצמו כנקודת ראות יצירתית ובעלת חירות התבטאותית  מובנת לגמרי מתוך מאבקו באב המדכא והמשפיל, אך הכוח הנפשי לעשות זאת עדיין טעון הסבר.

נראה שההסבר המבוקש מצוי ביחסיו של פרנץ עם אמו. תיאורטיקנים של העצמי תולים את היצירתיות בין השאר  בהזדמנות שניתנת לילד לבטא דחפים הרסניים כלפי אם מיטיבה וחזקה ואמו של קפקא אכן אפשרה זאת. מהמכתב עולה כי היא זאת שספגה את אלימותם של הילדים כלפי אביהם, שאי אפשר היה לבטא כלפיו ישירות שום כעס ובוודאי לא כעס עז. היא הכילה את כעסיהם של הילדים באורך רוח רב, למרות שבסופו של דבר תמיד צידדה בעמדתו של האב והצדיקה אותו, דבר שמנע את המרידה בו. עם זאת, למרות כפיפותה המוחלטת לאב היא אהבה את פרנץ במסירות ובהיענות. כושר ההיענות וההכלה שלה היו מיוחדים במינם , כאילו היתה היפוך אנטיפודי של האב .

לבסוף ראוי לציין כי למרות שהמכתב לאב מסביר צדדים רבים באישיות של קפקא וביצירתו ואפילו את יצירתיותו דבר מכריע אחד אין הוא מלמד: את האיכות המיוחדת במינה של כתיבתו. אפשר להבין מהניתוח העצמי של קפקא מוטיבים רבים ביצירתו ואת אווירתה האופיינית, אבל אי אפשר  להבין ממנו את האיכות הספרותית החד פעמית, הגאונית, של כתיבתו. דומה כי איכות זאת אין לה כלל הסבר פסיכולוגי והיא מתקיימת בממד אחר. הסברים פסיכולוגיים הם סיבתיים מטבעם  ואילו האיכות הספרותית מתהווה כמין נס באזור של חירות גדולה, מעבר לסיבתיות.

פרנץ קפקא (2007), היונה שעל הגג,מגרמנית: אילנה המרמן,עם עובד