קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
חתולי
עַל גְּדַת הַנָּחָל הַשְּׁכוּנָתִי הֶחָשׁוּךְ
מַבְלִיחַ בְּמוֹחִי טֵרוּף
לַהֲרֹג אֶת חֲתוּל בֵּיתִי
אֶת חֲתוּלִי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי
אֶת חֲתוּלִי יַקִּירִי
עַל יְדֵי סִיבוּב רֹאשׁוֹ עַל צִירוֹ
כְּפִי שֶׁעָשׂוּ הַמִּצְרִים הַקַּדְמוֹנִים
שֶׁהִקְרִיבוּ חֲתוּלִים לְבַּסְטַאט
וְחָנְטוּ אוֹתָם לְחַיֵּי נֶצַח
כְּלוּם חֲתוּלִי כָּעֵת יָקַר מִדַּי
וְהַיָּקָר אֵינוֹ כְּדַאי לִי
וְאֵיךְ אֶעֱמֹד בְּעֹצֶם אָהַבְתִּי
וּמָה אֶעֱשֶׂה אִם יַעַזְבֵנִי וְיִבְרַח
אוֹ תִּדְרְסֵנוּ חָלִילָה מְכוֹנִית
הַאִם עַל כֵּן עָלַי לְהַקְרִיבוֹ
וּבֶן אַלְמָוֶת לַעֲשׂוֹתוֹ בַּחֲנִיטָה
אַךְ אֶפְשָׁר שֶׁחֲתוּלִי הָיָה לְמָשָׁל
וַאֲנִי הוּא הַמְּבַקֵּשׁ הָעֶרֶב
לִפְרֹשׁ לְתָמִיד מִזִּירַת הָאֵרוּעַ
אֲנִי הוּא הַמְּבַקֵּשׁ לְהִתְקַיֵּם כִּשְׁאֵרִית –
סְפָרַי יַמְתִּינוּ לְקוֹרְאֵיהֶם בָּאָרוֹן
כְּפַּרעוֹן הַמַּמְתִּין בְּקֶבֶר סוֹדִי
לְבִקּוּרוֹ הַדָּחוּי שֶׁל אַרְכֵאוֹלוֹג
וְאֶפְשָׁר כִּי שׂוּמָה עָלַי לְהַקְרִיב
כְּדֵי לְהִתְקָרֵב
לְחַיֵּי הַנִּמְלָטִים אֶל הַקַּו –
כְּדֵי לְהַחְזִיק בְּכָל הַנִּשְׁמָט
בְּכָל הַנְשָׁמָה
אַל תֹּאחַז
אַל תֵּאָחֵז
אַל תַּחְנֹט
עָפָר אֶל עָפָר, מַיִם לְמַיִם
וְהַנְשָׁמָה כִּפְלָמִינְגּוֹ תַּמְרִיא אֶל הַזֹּהַר
זְרוֹם עִם זֶה
רק מהמילה "חניטה" אני מתחילה לזוע באי נוחות. אבל לזוע ורק לא להיחנט.
יש לי קושי כלשהו עם סוף השיר שלך. הוא כאילו מודבק לשאר השירים ולא זורם עם זה. או משהו יותר אירוני או לוותר בכלל. לפחות כך להרגשתי דקה לפני שאני יוצאת מהבית.
אהבתי את השיר הקושר אהבה שנאה
לא מבין. מודבק לאיזה שירים? אולי בסוף היום זה יתברר יותר.
הרצון הזה, המטורף לכאורה, להרוג מישהו אהוב עליך, כדי שלא ילך, או שלא ימות בדרך אחרת, כנראה מפעם בנו לעתים.
אהבתי את הזרימה של השיר וניגונו ושפתו, וגם את חתולי כחתולי.
אני דווקא אהבתי את השורה האחרונה (אולי הכוונה בתגובה שלמעלה הייתה "מודבק לשאר השורות") ובכלל את השיר, שנוגע בקונפליקט התמיד-קיים ותמיד-עמוק בין הניסיון חסר התוחלת להיאחז לבין ההשלמה ש"הכול זורם" (ומה זורם יותר מחתול…)
התכוונתי לשאר השורות.
מרוב אפצ"ים וקינוחי אף לא שמתי לב.
מיכל. נסי לקרוא שוב בשיר אחרי שהשפעת תדעך.
הברקה.זה מה שרציתי גם אני להציע. אולי בחלוף המצב הנזלתי יתברר לך סוף השיר. נקווה
תודה למיכל לי ואיציק.
מוטי, הארכיאולוגים יגיעו.
נפרטיטי
וברצינות –
שיר מצויין.
שלום לנפרטיטי מתות. אני שמח שיש הומור מצרי בתגובתך, למרות רצינותו הקודרת של השיר.
אוי מוטי איזו עוצמת כאב במילים שלך. כמה שהוא קשה השיר שלך, הוא רחום ועצוב שבא למות.
שמח לראות שנפשך פתוחה וחשופה.
הוא נפלא השיר, עד "להקריב כדי להתקרב".
יש משהו בבית האחרון ובמיוחד בשתי השורות האחרונות –
וְהַנְשָׁמָה כִּפְלָמִינְגּוֹ תַּמְרִיא אֶל הַזֹּהַר
זְרוֹם עִם זֶה
שנקראות לי נפרדות לחלוטין מהשיר. הוא מתחיל מורבידי לגמרי על גבול ההומור השחור. לאט לאט מאבד את ההומור ועדיין מאד מעניין ופילוסופי, אחרכך מהורהר ובסוף – ה"רוחניות" הורסת לי.
היי שירה. בעיניי הבית האחרון הוא שכרם של הבתים הקודמים. הנפש המכונסת והכועסת חזתה לבסוף בפלמינגו – בצורתה המכונפת. אבל יש לזה מחיר. נחוץ קרבן, והשיר מציע את המודעות למוות כקורבן.
מרדכי
שיר מרגש ועצוב, לפיכך הוא כל כך יפה. הרעיון של פרעה וחניטה מעולה.
תודה יעל.
מצוין ומטיל אימה. השימוש ב"חתולי" כביכול מתיילד כשם חיבה אבל עם מטען של אכזריות. וגם גלגולי הקרבן לאורך השיר עם סוג של גאולה בסוף, וכל הפרטים – הנחל השכונתי שגם מתגלגל אל סוף השיר, נפלא בעיני.
תודה רבה לך. בסוף באמת הנחל וגם היומיומי ביותר, הסלנגי.
מוטי,
שיר מצמרר ועז. חתול הבית (ולא, נגיד, חפץ כלשהו) עובר לי כאן כמטפורה לגוף ("שוכני בתי חומר"). וגם מציע לנפש איזושהי מטפמורפוזה מן החתול אל הפלמינגו..