קרא
  • מרדכי גלדמן

    מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי. ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ). ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007). מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ". שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית. פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010). ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998). אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007 הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005. הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).

חתולי

 

 

 

 

 

חתולי 

 

 

 

עַל גְּדַת הַנָּחָל הַשְּׁכוּנָתִי הֶחָשׁוּךְ

מַבְלִיחַ בְּמוֹחִי טֵרוּף

לַהֲרֹג אֶת חֲתוּל בֵּיתִי

אֶת חֲתוּלִי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי

אֶת חֲתוּלִי יַקִּירִי

עַל יְדֵי סִיבוּב רֹאשׁוֹ עַל צִירוֹ

כְּפִי שֶׁעָשׂוּ הַמִּצְרִים הַקַּדְמוֹנִים

שֶׁהִקְרִיבוּ חֲתוּלִים לְבַּסְטַאט

וְחָנְטוּ אוֹתָם לְחַיֵּי נֶצַח

 

כְּלוּם חֲתוּלִי כָּעֵת יָקַר מִדַּי

וְהַיָּקָר אֵינוֹ כְּדַאי לִי

וְאֵיךְ אֶעֱמֹד בְּעֹצֶם אָהַבְתִּי

וּמָה אֶעֱשֶׂה אִם יַעַזְבֵנִי וְיִבְרַח

אוֹ תִּדְרְסֵנוּ חָלִילָה מְכוֹנִית

הַאִם עַל כֵּן עָלַי לְהַקְרִיבוֹ

וּבֶן אַלְמָוֶת לַעֲשׂוֹתוֹ בַּחֲנִיטָה

 

אַךְ אֶפְשָׁר שֶׁחֲתוּלִי הָיָה לְמָשָׁל

וַאֲנִי הוּא הַמְּבַקֵּשׁ הָעֶרֶב

לִפְרֹשׁ לְתָמִיד מִזִּירַת הָאֵרוּעַ

אֲנִי הוּא הַמְּבַקֵּשׁ לְהִתְקַיֵּם כִּשְׁאֵרִית –

סְפָרַי יַמְתִּינוּ לְקוֹרְאֵיהֶם בָּאָרוֹן

כְּפַּרעוֹן הַמַּמְתִּין בְּקֶבֶר סוֹדִי 

לְבִקּוּרוֹ הַדָּחוּי שֶׁל אַרְכֵאוֹלוֹג

 

וְאֶפְשָׁר כִּי שׂוּמָה עָלַי לְהַקְרִיב

כְּדֵי לְהִתְקָרֵב

לְחַיֵּי הַנִּמְלָטִים אֶל הַקַּו –

כְּדֵי לְהַחְזִיק בְּכָל הַנִּשְׁמָט

בְּכָל הַנְשָׁמָה

אַל תֹּאחַז

אַל תֵּאָחֵז

אַל תַּחְנֹט

עָפָר אֶל עָפָר, מַיִם לְמַיִם

וְהַנְשָׁמָה כִּפְלָמִינְגּוֹ תַּמְרִיא אֶל הַזֹּהַר

 

זְרוֹם עִם זֶה

 

20 תגובות

  1. מיכל ברגמן

    רק מהמילה "חניטה" אני מתחילה לזוע באי נוחות. אבל לזוע ורק לא להיחנט.
    יש לי קושי כלשהו עם סוף השיר שלך. הוא כאילו מודבק לשאר השירים ולא זורם עם זה. או משהו יותר אירוני או לוותר בכלל. לפחות כך להרגשתי דקה לפני שאני יוצאת מהבית.

  2. הרצון הזה, המטורף לכאורה, להרוג מישהו אהוב עליך, כדי שלא ילך, או שלא ימות בדרך אחרת, כנראה מפעם בנו לעתים.
    אהבתי את הזרימה של השיר וניגונו ושפתו, וגם את חתולי כחתולי.

  3. לי עברון-ועקנין

    אני דווקא אהבתי את השורה האחרונה (אולי הכוונה בתגובה שלמעלה הייתה "מודבק לשאר השורות") ובכלל את השיר, שנוגע בקונפליקט התמיד-קיים ותמיד-עמוק בין הניסיון חסר התוחלת להיאחז לבין ההשלמה ש"הכול זורם" (ומה זורם יותר מחתול…)

  4. יעל גלוברמן

    מוטי, הארכיאולוגים יגיעו.
    נפרטיטי

    וברצינות –
    שיר מצויין.

    • מרדכי גלדמן

      שלום לנפרטיטי מתות. אני שמח שיש הומור מצרי בתגובתך, למרות רצינותו הקודרת של השיר.

  5. אוי מוטי איזו עוצמת כאב במילים שלך. כמה שהוא קשה השיר שלך, הוא רחום ועצוב שבא למות.

  6. הוא נפלא השיר, עד "להקריב כדי להתקרב".
    יש משהו בבית האחרון ובמיוחד בשתי השורות האחרונות –
    וְהַנְשָׁמָה כִּפְלָמִינְגּוֹ תַּמְרִיא אֶל הַזֹּהַר
    זְרוֹם עִם זֶה

    שנקראות לי נפרדות לחלוטין מהשיר. הוא מתחיל מורבידי לגמרי על גבול ההומור השחור. לאט לאט מאבד את ההומור ועדיין מאד מעניין ופילוסופי, אחרכך מהורהר ובסוף – ה"רוחניות" הורסת לי.

    • מרדכי גלדמן

      היי שירה. בעיניי הבית האחרון הוא שכרם של הבתים הקודמים. הנפש המכונסת והכועסת חזתה לבסוף בפלמינגו – בצורתה המכונפת. אבל יש לזה מחיר. נחוץ קרבן, והשיר מציע את המודעות למוות כקורבן.

  7. מרדכי
    שיר מרגש ועצוב, לפיכך הוא כל כך יפה. הרעיון של פרעה וחניטה מעולה.

  8. מוטי,
    שיר מצמרר ועז. חתול הבית (ולא, נגיד, חפץ כלשהו) עובר לי כאן כמטפורה לגוף ("שוכני בתי חומר"). וגם מציע לנפש איזושהי מטפמורפוזה מן החתול אל הפלמינגו..

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למרדכי גלדמן