על דנה אינטרנשיונל

הדיווה דנה*

ההתרגשות שגאתה בעקבות זכייתה של דנה אינטרנשיונל בתחרות היורוויז"ן שכחה כבר במקצת , אבל ספק אם מלוא משמעותה כבר הובנה. לכאורה היה בהתרגשות הזאת משהו קצת נלוז. לרגע נראה היה כי דנה נעשתה מעין דגל של התרבות הישראלית החילונית, שכביכול נוטה בעיקר אל הבידור הקל וההרפתקנות המינית. ועד מהרה חטפה אותה הקהילה ההומוסקסואלית המקומית כדי שתשמש כסמל לחירויות  הפרט בתחום הביטוי המיני. דנה עצמה, מתוך חוש ציבורי מפותח, אף החלה למסור הודעות לעיתונות ולתקשורת המשודרת, כדוברת של אתוס מסוים שמחבר בין החילוניות לבין החירות והאינדיבידואליזם הייחודי או הסוטה.

            אבל הבוקר שמעתי בחדשות שדנה אינטרנשיונל לא מתכוונת לרוץ לכנסת, כי  לדעתה המסר שלה הוא בינלאומי. דומה כי מלכתחילה נתכוונה לכך – אם לשפוט לפי שמה – ואין ספק שהיא הצליחה להיות "עולמית" במידה רבה כשרבים באירופה בחרו בה לזוכה הראשית של התחרות. אבל מהו המסר של דנה אינטרנשיונל? והאם הוא מסתכם בכל מה שהדעת מוצאת בה באורח מיידי, או בכל מה שהיא עצמה מעידה על עצמה? ושמא היא מסמנת תהליכים לא-מודעים או עמומים, ומכאן העניין העצום שהיא חוללה ואולי עוד תחולל.

            במלים אחרות, למרות ההתנגדות המיידית שחשתי (כמו רבים אחרים) כלפי רימומה של דנה למעמד של דגל התרבות החילונית, אני סבור כעת כי יש בהופעתה המתנוססת והססגונית על במות הארץ והעולם עדות לתהליך משמעותי שעובר על היחיד במערב החילוני. בארצנו מסומן תהליך זה לא רק במעמדה התקשורתי של דנה, אלא גם בכך ששבועות ארוכים הופיעו בתוכניות ה"פריים-טיים" של ערב שבת קבוצות של טרנסווסטיטים – "בנות פסיה" הזכורות לטוב אצל אמנון לוי, והפולניות המשעשעות ב"זהו זה" שבערוץ המקביל.

            לכאורה, המסר העיקרי של דנה הטרנסקסואלית, כמו זה של  הטרנסווסטיטים של ערב שבת, אינו אלא שבירת הניגוד ההייררכי הפטריארכלי  בין הגברי לנשי. אם ניגוד זה הוא אכן המרכזי שבכל הניגודים ההייררכיים אשר קובעים את תודעתנו (דומה כי רק הניגוד חיים-מוות מרכזי כמותו) – כי אז יש לניתוצו או להיפוכו משמעות מסעירה. אין זה פלא כי תודעתם של רבים חוששת מניתוץ זה, כשם שהיא נמשכת אליו.

            מכל מקום, ברור כעת כי ההבדל בין גברים לנשים מצטמצם  והולך. תחילה הרשו לעצמן הנשים, ברשותם האדיבה של הגברים, להתנהג כגברים – להתלבש כמותם, להתחרות על קריירות דומות וכיו"ב. וכעת גם הגברים מרשים לעצמם, יותר מאי פעם, לגלות בנפשם צדדים נשיים.  גבר ציוני בוכה כבר אינו מחזה נדיר, ואביב גפן בעל "הלוּק" האנדרוגני הוא חביב הנוער. מעשה "נשי" כצביעת שיער נעשה מנהג שכיח בין עלמינו היפים וכולם עונדים טבעות ועגילים, ואחדים אפילו נזמים. אין זה מקרה כלל שבפיהם של דוברי ש"ס מצטייר הצעיר השמאלני באורח סטריאוטיפי כבחור בעל קוקו ועגיל, כלומר כמי שלבושו מצביע על טשטוש של הניגוד המגדרי ושל ההייררכיה הפטריארכלית שהוא קובע.

            אבל בדמותה של דנה מצויים גם צדדים אחרים, שמעמדם בעיצובה של הנפש הפוסט-מודרנית חשוב לא-פחות. על חלקם כבר רמזתי לעיל והם קשורים לנטייתם של בני הדור הצעיר להרפתקנות ארוטית הדוניסטית. הרפתקנות זאת מלווה לרוב במוסיקה – זו המנוגנת במועדונים ובפאבים, שהם אזור ההתהוות של המיזנסצינה הארוטית של צעירים חילוניים רבים. לאלה המגַנים את ההרפתקנות המינית האמורה – גם בגלל ריבוי הזיונים והאינוסים בשירותי המועדונים – כדאי לזכור כי יש לה כמה צדדים חיוביים: היא קשורה לרוב בחירות אינדיווידואלית רבה ובשחרור מסמכותם של ההורים המגבילים. הרפתקנות מינית בתל אביב עשויה  להיות סוג של מסע להודו בלי לנסוע להודו. עם זאת, ברור כי התמכרות יתירה למיניות פרוצה עלולה לטפח אנוכיות, נרקיסיות ושטחיות ולהשחית במידה נוראה את היכולת לאהוב. אף לאמלל את כל הדמויות המעורבות. על כל פנים, ההרפתקנות הארוטית של דנה עוררה בה את המרץ האופייני כל כך לטרנסקסואלים, אשר מעודד אותם לצעוק לחלל העולם את ייחודם, או לשיר אותו.

            עם זאת, האיכות הבולטת ביותר בעיניי של דנה אינטרנשיונל, כמו של טרנסקסואלים וטרנסווסטיטים רבים, היא ההתחפשות וההצגה. דנה היא כבר אישה לכל דבר, או לפחות במידה רבה, אך יותר מכל היא מציגה אישה. ואיכות זו  בהופעתה היא כה עזה עד שנראה לי כי היא הופכת להצגה כל אירוע  שהיא נוכחת בו. במאמרו על "סאראזין" של בלזק אומר רולאן בארת" כי הסריסות של הסריס זמבינלה מדבקת. אצל דנה ההצגה מדבקת.

            ההתחפשות וההצגה כמעט כפויות על נשים בחברתנו, ובמיוחד על אלה שרוצות להדגיש את מיניותן. האחרונות לא מסתפקות באיפור קל וסמוי כדי להדגיש את יופיין, אלא הן אמורות להפגין את איפורן ולהבליטו. וחלקן אף מגלמות דמות בובתית שטחית, שיש לה גוף דל-נפשיוּת, החסֵר רצון משלו. דמות זאת היא לכאורה חלומו של הזכר המבקש אחר אשה שתיענה ל"כוחו הכובש", לרצונו שלו. כוכבת המין משחקת תמיד סטריאוטיפ של אשה אשר מתכוונת, כביכול, להיענות בהתמסרות למשאלות המיניות של הזכריות הסטריאוטיפית. אבל בהתחפשות של דנה יש עוצמה שמפקיעה אותה מן ההצגה הנשית הנכנעת – אולי אפילו עוצמה זכרית – והיא מאותתת לכיוון אחר.

            ההצגה של דנה אינה מיוסדת על ביטול רצונה בפני רצונו של האחר הזכרי, אלא להפך – היא כמו אומרת שהיא-היא הבוחרת במסכה שהיא מעדיפה למשחקה. או בניסוח אחר: המסכה שלה אינה מבטאת כניעה לתפקידים שהסדר החברתי מצווה על נתיניו, אלא היא מאותתת על ריבוי אֲנִיים או עצמיים אשר מסתתרים מאחורי המסכה הזמנית. בכך דומה שהיא מקרבת אותנו  בבלי דעת לתפיסה חדשה, פוסט-מודרניסטית, של הסובייקט כעצמי מרובה.

            אשליית אחדותו ויחידותו של האני היא מן האשליות החזקות ביותר של כל סובייקט. יש לה תפקיד מועיל בארגון האישיות, אבל היא גם עלולה לשדוף את העצמי ולטמטם אותו לגמרי.  מעבר למסכת האני מצויים תמיד עצמיים רבים העשויים לתרום להסתגלות ולעושרה ומורכבותה של חווית ההוויה. לא זו בלבד שבכל גבר נסתרת אשה (ולהפך), אלא שמצויים בו לעתים גברים אחדים ונשים אחדות וילדים אחדים ועצמיים שאינם בעלי זהות מינית מוגדרת, ועוד. והוא הדין, כמובן, בנשים. ראייה זאת של העצמי קיבלה ניסוח בשדה הפסיכואנליטי, ואפשר למוצאה למשל בספרו המעניין של הפסיכואנליטיקאי האמריקני הנודע  סטיוון  מיטשל, תקווה ופחד בפסיכואנליזה (שדנתי בו בהרחבה בפרק השני של הספר). ולמרבית הפליאה היא גם קרובה מאוד לתפיסה הבודהיסטית. טענה זאת שהעצמי הוא רב פנים וצדדים ושהמגע איתם מועיל לסובייקט יותר מאשר התבצרות במסיכה אחת – אינה שוללת לדעתי את הטענה כי לעצמי גם יש גרעין מרכזי וצביון ספציפי. אצל שקספיר שכתיבתו היא מופת לריבוי פנים יש בכל זאת תמיד יסוד מאחד וקל מאוד לזהות את הנוסח-השקספירי בגלל מאפיינים סמויים וגלויים.

            על כל פנים, נראה כי צדקו אלה שהעניקו לדנה את התואר "אלוהית" – שהרי, כדברי יונג, כאשר נגלים לעינינו סמלים של אינטרסים נפשיים מרכזיים הם נדמים לנו פעמים רבות כאלוהיים, או בלשונו "נומינוזיים". אפילו אני, שבנעורי לקיתי תמיד בהלם קל למראהו של טרנסקסואל, מסוגל כעת לְהגוּת שקטה סביב הצירוף "הדיווה דנה".

            הטרנסקסואלים היו מגיעים לבארים שאליהם נהגתי ללכת בימי בחרותי כשהם סמוקים וסוערים מהשפעת ההורמונים, הסמים והרפתקאות הזנות. לאחר שנרגעו קצת והשתקפו בכל מראות הבאר, היו פוצחים במונולוג מדהים בגסותו ובחריפותו. אוי לו למי שנפל לפיהם. לעומת הדמויות הלוהטות והקולניות הללו דנה היא תרבותית, כמעט מעודנת ואפילו זוהרת. יכולתה כזמרת ועוצמתה האישית מרככים מאוד את החרדה שעלול לעורר סיפור חיים דרמטי ורב-תשוקות המוליך להחלפת מין.

* מתוך ספרי "העצמי האמיתי ועצמי האמת", הוצאת הקיבוץ המאוחד.