אהבה מרצון לא מתשוקה*

על האהבה לפי אריך פרום

ייתכן שאהבה היא הנושא המדובר ביותר במציאות האנושית, ולא הכסף, האוכל או מזג-האוויר. עוסקים בה שירים, סיפורים, אופרות, סרטים, פזמונים, ציורים ומופעי מחול, ואלה לא יימנו מרוב. אנשים רבים מקדישים לה מחשבות מדי יום ביומו. כולם רוצים, רוב הזמן, להיות אהובים, אך מעטים יחסית מוטרדים מיכולתם לאהוב – מיכולתם הלקויה או החסירה. אֶרִיך פְרוֹם, שספרו אמנות האהבה הופיע בתחילת העשור בתרגום חדש לעברית (פרום, 2001), הצביע על הפער הכמותי הזה וייחד את עיקר ספרו ליכולתנו לאהוב. זוג הנאהבים הערום המתנוסס על עטיפת הספר בגרסתו העברית הוא הטעיה פיתויית זדונית , שוודאי הייתה מקוממת את המחבר. מי שנתקל בציור העטיפה בלי שידע דבר על-אודות הספר עלול לחשוב כי זהו סוג מעודכן של  קמה-סוטרה, המלמד תנוחות להגברת תענוג המשגל. ולא-היא. הספר מתבונן ביכולת לאהוב כאמנות יצירתית נלמדת, ממש ככל שאר האמנויות, וניתן לראותו כפירוש מורכב ונרחב של המשפט שהלל הזקן תלה בו את התורה כולה, "ואהבת לרעך כמוך".

            פרום ממשיך בספרו את הגותם של אפלטון ושל הלל, של בודהא, ישוע  ופאולוס; הוא ממזג למקשה אחת הוגים מערביים ומזרחיים, ובזה הוא חלוץ גדול של העידן החדש. הסינרגיה  שהוא מציע היא מעמיקה ורציונאלית. הוא מונחה על ידי יומרה גדולה, ובעצם לגיטימית בתכלית, ליצור דת הומאניסטית-סינקְרֶטיסְטית, אשר תבוא בעיקר במקומן של הדתות המונותיאיסטיות. מתוך כך הוא כולל בספרו גם דיון מעניין ומעמיק למדי – בפרק שכותרתו נוגעת לאהבת האל – במושג האל המונותיאיסטי, ובזיקותיו של המאמין כלפי אל זה.

            פרום ער מאוד למשמעות המועצמת של הדיון באהבה בעידן של קפיטליזם קַנייני-תקשורתי, אשר הופך את האדם, בסמוי ובגלוי, לסחורה ולא רק לְקַנְיָן. בינתיים עוד הורע המצב לעומת זה שהסתמן בתקופה שבה נֶהֱגָה ונכתב הספר. תקשורת ההמונים עשתה שימוש נפרץ בפיתוייהם של דימויים ארוטיים לשם האצת הצריכה. תשוקתו של בן זמננו מגורָה באופן מתמיד ומדלגת בין מושאי קניין שונים ומשונים, ובכללם אנשים (כוכבי קולנוע, מנחים של תוכניות-טלוויזיה, אלילי זמר, דוגמנים, ידוענים, וכיוצא באלה). כלכלת-התשוקה הפוסט-מודרניסטית מעודדת זרימה חופשית ממושא למושא, מתוך התרשמות זריזה מדימוייהם של המושאים, וללא השתהות שתאפשר הכרות ממשית וזיקה מעמיקה. כך בממד החפצים וכך גם בממד הבין-אישי. עתידנים מנבאים כרכים עצומים מאוכלסי רווקים, הומוסקסואלים ואחרים, שישתמשו זה בזה לצרכים מיניים חפוזים, יסתפקו בהתאהבויות עיוורות וקצרות-מועד, וימיתו יחדיו את האהבה ואת המשפחה.

            לפי השקפתי, נוכל להבין  במלאות את גישתו של פרום כלפי האהבה אם נשווה אותה לגישתו של אפלטון, כפי שזו מנוסחת בפיו של סוקרטס בדיאלוג המשתה (גם יצירה זאת זכתה באותה שנה לנוסח עברי חדש [אפלטון, 2001]). כזכור, אפלטון ראה את המציאות שבה אנו מתנסים באורח יומיומי כממד שבו מתרחש דרך קבע מעין חיקוי של צורות מושלמות ונצחיות – האידאות. טיבן של האידאות האפלטוניות מוקשה: לא ברור אם הן צורות אידיאליות קונקרטיות או מופשטות, או שמא אינן אלא מושגים שאפלטון העניק להם מעמד מטאפיסי. מכל מקום, ברור שאפלטון מבקש תמיד אחר המהות או התשתית של העניינים שהוא חוקר. מתוך גישה זאת, האהבה היא בעיניו השתוקקות אשר תכליתה להוליד בתוך היפה, כדי להשיג הֶתְמֵד נצחי. המשגל, בעיני אפלטון, אינו אלא גילומה בבשר של  המגמה המהותית אשר פועלת ברוחנו ומושכת אותנו לדבוק ביופי המושלם ובטוב העליון. הוא מתאר גם מעין תהליך שבו מתגלה התשוקה המהותית הזו באמצעות עלייה מדורגת, שלב אחר שלב, מגוף יפה אחד  ועד ליפה העליון, הטוב העליון, המושלם והנצחי.

            והנה פרום, ממש כמו אפלטון, מבקש אחר מהותה של האהבה, אחר אותה מהות טהורה אשר מתממשת, אם כי באופן חלקי ובמידה זו או אחרת של עכירות, בכל סוגי האהבות. את המהות הזאת מוצא פרום במשאלה להתגבר על חוויית הנפרדוּת – חוויה שהיא טבעית והכרחית לכל קיום אנושי בוגר – כדי להגיע לאיחוד עם זולת. פרום יכול היה לומר שאנו מבקשים להתאחד עם הטוב והיפה, או עם "האובייקט הטוב", אם לנקוט מטבע-לשון פסיכואנליטי. אך לדידו, מהות האהבה כרוכה דווקא בוויתור על ההשתוקקות האפלטונית ליפה ולטוב. ההשתוקקות שמציע פרום מבקשת להתאחד לא עם אידאה מושלמת ונצחית, אלא עם הזולת האנושי באשר הוא אנושי. השתוקקות זו מוליכה רבים מאיתנו לאיחוד בדרך של מגע מיני, מתוך התפעלות מיופי גופני או נפשי, אך בעיני פרום תכליתה המהותית של האהבה היא רחבה יותר, ואינה תלויה בהכרח במשיכה הגנטית-ייצרית שלנו אל היפה. מן הפרספקטיבה של פרום, ההשתוקקות שמתאר אפלטון אל היפה העליון אינה אלא צורה של נרקיסיות – האוהב המשתוקק אל היפה האידאי מבקש בזולת את היופי שהוא עצמו חסר. בסופו של חשבון אין זו אלא משאלה נרקיסית לשלמוּת.  כנגד האהבה האפלטונית הזו מציע פרום אהבה הומאניסטית לאדם באשר הוא אדם, ובה הוא רואה את צורתו המהותית והנעלה של האיחוד.

            בגילוייה הטבעיים של האהבה – באהבה המינית, באהבת הורים לילדיהם, באהבת אחים – מצויים, על-פי פרום, גרעיניה של האהבה האידיאלית. גם מהלך-מחשבה זה מקרב את פרום לאפלטון: כמותו סבור גם הוא כי האהבות "הטבעיות" נחותות בהשוואה לאהבה האידיאלית, המהותית. בעיניו תמיד נגועות האהבות "הטבעיות" הללו במידה גדולה של נרקיסיות ונצלנות. במקרים הפחות גרועים מעדיפים האוהבים את יקיריהם כאילו היו חלקים של עצמם – הם אוהבים בהם את עצמם; במקרים אחרים האהבה אינה אלא נצלנות גסה, מוסווית היטב. נצלנות כזאת מצויה, למרבה הצער, אפילו בזיקת ההורים לילדיהם. אך דווקא מתוך אבחנות אלה, אשר נובעות מתבנית חשיבה אפלטונית, מתקדם פרום צעד נוסף אל מעבר לאפלטון: הוא משחרר את האהבה האידיאלית מן התשוקה ומעמיד במקומה את הרצון.

            בעיני פרום, האהבה הנכונה אינה משהו שקורה לך כשאתה נתקל במושא הנאות – בילדיך, או ב"כּוּסִית" מסחררת – אלא היא נובעת מגיוס של הרצון לשם השקעה מכוונת, אמפתית ויצירתית בצרכי נפשו של הזולת. מתוך כך מחייב פרום את מוסד השידוכין, הנהוג בכמה חברות דתיות. כאשר האהבה מיוסדת על תשוקה היא אנוכית, ותלויה בתעתועים ובדמיונות, שמטבעם להכזיב. אך כשהיא נובעת מגיוסו של הרצון, כלומר מהחלטה מודעת להתייחס באמפתיה לאדם אחר ולאהוב אותו, דווקא אז יש סיכוי שגם מים רבים לא יכבוה. את הרצון הזה ניתן לגייס כלפי כל אחד או אחת – גם כלפי נערה אשר ראית אותה לפני נישואיכם רק לרגע קל. ופרום אף מציע שאכן נשתדל לאהוב כך את כל בני האדם.

            האהבה שפרום מדבר עליה קרובה לזו שמתחייבים לה נזירים נוצרים ובודהיסטים, ושורשיה מצויים גם אצל חכמי התלמוד וגדולי החסידוּת. עם זאת, נראה לי שפרום למד עליה בעיקר מעבודתו בקליניקה הפסיכותרפויטית. מגמת פעילותו של הפסיכותרפיסט מחייבת אותו למצוא בעצמו מידה של אהבה כלפי כל אחד ממטופליו. עם הזמן הוא יהיה יותר ויותר מסוגל לכך. האהבה הטיפולית נובעת מהשקעה יצירתית רצונית וממוקדת במטופל, הרבה יותר מאשר מן התשוקה לכספו או מתשוקות אחרות. יותר מכך: כל תשוקה עלולה לסקל את האהבה הנאותה כלפי המטופל. אהבתו של הפסיכותרפיסט כרוכה  תמיד ב"ידיעה". בעברית מציינת הידיעה גם את ההתמזגות המינית, מפני שזו אמורה לחולל קרבה נפשית והכרות אינטימית. אך דווקא אהבתו הלא-מינית של המטפל היא אשר כרוכה תמיד בידיעתו את המטופל, בעוד שהמשתוקק לזולת על-פי תשוקתו הטבעית והמינית מסרב לעתים קרובות לדעת אותו, ומעדיף לעטוף אותו באשליות ובדימויים. מספר האנשים שאינם מכירים די-הצורך את שותפם המיני, אשר עמו הם מעבירים את מרבית חייהם, הוא עצום ורב.

            האם גם מי שאינו עוסק  בפסיכותרפיה כזאת או אחרת עשוי להיות שותף להצעתו של  פרום? ייתכן. מורים רוחניים רבים, בדיסציפלינות שונות שהתגבשו ברוח העידן החדש, מטיפים כיום לאהבה מכוּונת כמו זו  שדיבר עליה פרום. אך אצל פרום מצטיירת האהבה כפעילות אשר תובעת לא רק חיוביות מתקתקה וחיבוקים דביקים, אלא עבודה נפשית קשה, ואפילו קשה מאוד. לא בכדי הוא השווה את פיתוחה של היכולת לאהוב ללימוד אמנות, אשר תובע מיקוד רב והתמסרות כמעט מוחלטת כדי להגיע להישג ממשי.

            מכל מקום, גם אם לא נקבל את הצעתו של פרום להעניק מאהבתנו לכל בני האדם, הרי שנוכל להשתמש בהצעותיו כדי לפתח את יכולתנו לאהוב מתוך רצון מגובש – בהתכוונות, במיקוד ומתוך עמדה של אחריות – לפחות  את אלה שלבנו חפץ ביקרם.

מראי מקום

אריך פרום, 2001. אמנות האהבה. עברית: דפנה לוי. תל אביב: הוצאת מחברות לספרות.

אפלטון, 2001. המשתה. עברית: מרגלית פינקלברג. תל אביב: חרגול הוצאה לאור.

* מתוך ספרי "העצמי האמיתי ועצמי האמת" בהוצאת הקיבוץ המאוד.