מֵעוֹנָה לְעוֹנָה אֲנִי עוֹלָה עַל הַגִּבְעָה הַהִיא לִרְאוֹת
עָלֵי חָצָב מְיֻתַּמֵּי פְּרִיחָה מְסוֹכְכִים עַל פְּרִיחַת כַּלָּנִיוֹת
שֶׁבֹּהַק צִבְעָן נִמְסָךְ בִּצְבָעִים
מְעוּרָבִין מֵי שׁוֹפְכִין שֶׁפָּרְצוּ צַנֶּרֶת
זוֹרְמִים אֶל אָיִּן לֹא נוֹדַע.
וּבִמְרוֹמֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה בֹּהַק צְהֹב הַחַרְצִית מַאֲפִיל עַל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ
שֶׁפַּעַם הֵחֵמוּ אֶת מַאֲוַי.
וּכְשֶׁאֵין עוֹנָתִי בָּאָה אֶל סִפּוּקָהּ כִּי טָרַף גַּלְגַּל הַזְּמַן קְלָפָיו וּבָא אָבִיב
טֶרֶם חֹרֶף גְּשָׁמָיו
עוֹמֶדֶת מִשֶּׁתָּהָה בַּטֶּבַע עַל שְׁלַל צְבָעָיו הַסּוֹעֵר בְּנֵי מֵעָיִי
מְחַפֶּשֶׂת מַחֲסֶה
מְגַלֶּה פִּטְרִיָּה.
פִּטְרִיַת רַעַל….
לאה, שירך מזכיר לי את הגבעה שלי, שהקיץ דחף בה את החורף ודילג על הפרגים, שהעיריה דחפה את כתמי הצהוב עם ה"גננים" שחתכו בטרם עת את החמציצים והחרציות, את המרבדים התכולים סגולים שדוללו עד קרחת ובמקומם בקושי צמחה שם פטריה או שתיים, שהייתי רוצה לכנותן "רעל", – אך גם ברעל יש יופי
ולפעמים צריך קצת רעל
כדי לכתוב שיר יפה כל כך כמו זה ששמת היום בפוסט שלך.
פעם, בעידן הזהב, הרעיון של אי-פגיעה באדם ובסביבה היה מרכזי. כי ייסוד הקודש היה בכל. יפה וכואב שירך. עוד סימן שיש תקווה.