מחווה לריקרדו ריש

הוֹ, ריקרדו רישׁ, כְּשֶׁכָּתַבְתָּ עַל הַשַּׁחַר

הֵן יָדַעְתָּ שֶׁהוּא בְּנֹגְהוֹ מְנַצְנֵץ שָּׂם אַלְפֵי שָׁנִים.

וּבְכָל זֹאת

הֵאַרְתָּ מַבָּטוֹ מֵחָדָשׁ

הֵסַבְתָּ לִבִּי,

לְהַבִּיט בּוֹ מֵחָדָשׁ,

כִּי זֶה הַמַּבָּט

הַמֵּכִיל רוּחֲךָ

מְעַבֶּה

מְנַכֵחַ 

אֶת תַּמְצִית הַהֲוָיָה.

הוֹ, ריקרדו רישׁ, קָרָאתִי אֲמִיתוֹתֶיךָ,

לֹא שְׁאֵלַת גּוֹרָל

פָּתַרְתִּי

וְאַף לֹא תּוֹבָנָה חֲדָשָׁה כּוֹנַנְתִּי

מַסָּע אוֹתִיוֹתֶיךָ עִצֵּב

מָה שֶׁנַּפְשִׁי קָרְאָה

לְבַקֵּשׁ.