מה הסיפור שלך עם רכבות?

רציף “חורשת-האשוח תחתית”

הבעיה היא שהצמרת אף פעם לא יכולה והשיפולים אף פעם לא רוצים, וזוהי, על-פי מארכס, מצב הרה-מהפכה קבוע. נמוך משתוקק להיות גבוה, קטן שואף לגדולה, ואין חדש תחת השמש וגם מעליה. רכבת פרוורים פעוטה, בת שני קרונות, שהיא, בעצם, רק צעצוע, רכבת-פירורים, בחלומה הפרטי, מלא הכיסופים, הופכת לגמלת, לחמרת, לספינת מפרשים, לדיריז"בל, לאקספרס טרנס-עולמי עם תאי שינה ותה בכוסות שרוטטות בבתי-כוס מעוטרים עשויות ארזץ-כסף, עם תחתיות מלוכלכות, עם קוביות סוכר ארוזות שתיים-שתיים במעפירות (ועל האריזות ציור של סנאי על רקע טורקיז), עם חצאי ירח של לימון, עם מגבות עפרפרות טחובות, עם תור לשירותים בבוקר (בהמשך כתב-היד רשימת פרטים בת שישה עמודים, מדויקת, אך חסרת כל קשר עם קו הסיפור) עם מנהל רכבת משופם וצוות דיילות, שעובדות תחתיו במובן המקובל, ואחת מהן אפילו במובן הלא-מקובל, והיא, כאמור, לא רוצה, מה גם שהוא לא כל-כך יכול – אילולא טילטולי הנסיעה, בקושי היה מרים ת"תחת.

מה הסיפור שלך עם רכבות? לא במקרה אתה תקוע בנושא הרכבת – כנראה היתה לך איזו טראומת ילדות באותו הקשר. בוא, אני אעזור לך להיזכר. אתה ילד קטן, בן שש או אפילו בן חמש, אתה נוסע עם אמא שלך בתא שינה, במדף תחתון. נסה לשחזר את התמונה, ונרפא את הטראומה: אמא שלך…        

זהו! ניזכרתי! מה פתאום אמא! איך קראו לחתיכה הזאת: לידה, אלה או נטשה? לא חשוב. היא ירדה מהמדף העליון בחלוק צבעוני קצר, אבל ממש בלי תחתונים…          נו, אתה רואה, אמרתי לך שטראומות הילדות.             איזו טראומה! אושר טהור!          אבל ההפתעה…      איזו הפתעה! חצי שעה אירבתי לה, עשיתי את אצמי מלאך יָשֵן, לפני שבא לה סוף-סוף לרדת. קודם – הורידה את רגלה הימנית על השולחן…                     איזו סטיה נוראה בגיל שש!        הייתי אז בן ארבע וחצי, אם אינני טועה.

………………………………………………………………    

 טרק דלת ויצא לעשן, אידיוט. אידיוט, שלא מעריך את כוח הדימיון שלי העולה על הפסיכואנליזה המחורבנת שלו.