הכרטסת כותב ומצייר
נקודת המוצא. תחנת הרכבת “נובוסיבירסק-מרכזית”
תחנת הרכבת “נובוסיבירסק-מרכזית” התלבנה ונהמה כמין סיר ענקי על מדורת הצופים הצעירים. כרזות בד אדומות לאין ספור ליקקו את הבניין בלשונותיהן הלוהטות, חבטו בכנפיים ודירבנו לשירת מקהלה: “אח, תפוח-אדמה-אדמה – איזה טעם – תאווה-תאווה!” הגדוד הסתדר ברציף לאורך הרכבת ועמד דום, נכון לנאומים הבלתי נמנעים. קטנצ"יק אחד בעל עיניים עגומות גדולות התרוצץ הלוך ושוב, הלוך ושוב, בין הקרון הקדמי לבין הקרון האחורי, מנסה לסדר דבר מה. רגליו הקצרות והבלתי מורגלות למגפיים הכבדים החליקו על קרחון העד של המולדת, ומזוודת ג"ימס בונד שחורה נשמטה פעם אחר פעם מבית השחי של סגינו.
“טרחן-סרחן מסריח”, ציין הטוראי קוּנְצְמַן בקדרות, ובהשד-יודע-איזו-פעם גירש מאפו את כובע הפרווה שלו.
תזמורת כלי המתכת, שנשכרה במיוחד בשביל האירוע בבית העלמין “אשוח”, גיעגעה את צלילי הפתיח, הדומים לפזמון “עצרו ת" מוסיקה”, הנפוץ בבתי מרזח. מפקד הגדוד קוּרִיצְקִי הסיר את משקפיו המכוסים שיכבת כפור עבה ונהם בצרידות: “רשות הדיבור לפוליטרוק של הגדוד היהודי הראשון, החבר שַׁץ גימל מם!”
הקטנצ"יק בעל המזוודה סקר את השורה במבט משתאה ולפתע פצח ברינה בקול צלול של חזן:
“חברים! חברים! בשעה הקשה, בשעה הכבדה, נגן על ארצנו, נגן בגופינו! נעמוד אמיצים, נעמוד נועזים, כמו קיר של בטון, נעמוד עד תום! לוחמי הגדוד היהודי הראשון, על שם ז"ני מארכס, נכונים, חברים, לצאת, חברים, בשורה ראשונה, בדעה נבונה, מול הליסטים הישראליים, חברים! הם אשר התנפלו על קודש הקודשים, במסע הצלב של כוחות החושך האפלים של הציונות ושל האימפריאליזם הבינלאומי, חברים! היום כולנו, בנים ובנות למשפחת האחים של כל האומות שלנו…”
המזוודה נשמטה לו סופית, אבל הוא המשיך לשורר, בלי לשים לב לדבר, בליווי תנועות ידיים קיצביות לאחור ולצדדים, כהודף את האויב השנוא, שתקף אותו מהעורף ומנע ממנו להמריא.
“לעיני אחינו ואחיותינו, הקִירְגִיזִים והאוּזְבֵּקִים, אבות אבותינו…” זימר הפוליטרוק.
המון הנפרדים פרץ פתאום בבכי, כמו איזה קפיץ שם קפץ. כולם יללו כאיש אחד בלב אחד. דמעות, שזמן רב הם ניסו לעכב, זלגו על הלחיים וקפאו.
“היו בטוחים, אחיותינו ואמהותינו, לא נוותר על אף שעל של אדמת המולדת, עד טיפת דמנו האחרונה…”
“כמה שהוא… אח! כמה ש… נכון? תגידו, נכון?” לחשה הטוראית גְרִינְפֶלְד, בוערת ומתעלפת, בוערת ומתעלפת במעמקי מדיה. “הוא כזה, כזה… נכון?”
הטוראית ווֹלְפִּינָה הקטנה היתה מסוגלת לחנוק אותה בשרוכי כובעה. “לכלבונת הזאת מבית צ"כוב יש סיפור רומנטי עם כל המפלגה הקומוניסטית, כולל הוועד המרכזי נושא דגלו של לנין, ובנוסף – עם פועלי כל הארצות, אישית…”
“לא, לא יבלבלו אותנו הפרובוקטורים, זוחלים משוחדים, משרתי תחנות הרדיו העוי-וי-וי-נוֹוווות!” המשיך לסלסל הפוליטרוק.
“אבות אבותינו היו סלבים…” משום-מה נזכר הטוראי אַהַרנוֹבִיץ", ומיד עלו בזכרונו סבלה של סבתא וצחוקו החולני של אבא, כשדיווח להם על כך אחרי השיעור הראשון בהיסטוריה של בריה”מ והתפאר בספר הלימוד החדש. ואהרנוביץ’ נשא את עיני-החפרפרת הפוזרות שלו אל המון המלווים על הרציף, עליו סבלו גם אבותיו.
הטירונים התייחסו אל כל המתרחש כאל מין חלום רע, בדיחה שטנית של לשכת הגיוס. עֽוגה-עֽוגה-עֽוגה, קודם פרלוד, אחר-כך פוגה. אלוהים, רק לא להירטב, אחרת תקפא ותידבק לרציף. אמא-אמה"לה, טאַטעלע-מאַמעלע. לסֶרְגֵי מַרוּסִין הציקו תמיד בכינוי “אמא-רוּסין”. ולפַלְקֶנְבֶּרְג אבא בראשון-לציון, מתרגש לו בערסל מתחת לעצי דקל ותאנה, צופה בטלוויזיה, חוזה בעיני רוחו ומנתח את כל החדשות. אני בדרך לא ממש לחזית… ככה, אתם יודעים… לכיוון החזית. כולנו בחזית אחת, חזה עוף, חזייה… דרך אגב, למה הבחורות, בחייכם? כמו שנאמר: כל-הבן הילוד היאורה וכל-הבת לפח, כי הלאום הזה תמיד נדחף למחזה. ועכשיו, מה עכשיו? מצד אחד – כבר לא תהיה להם מסיבת סיום בתיכון עם להקת-רוק, טנגו איטי ושמלת חג תפורה במיוחד לכבוד האירוע. אבל יחד עם זאת לא יהיו גם בחינות, עובדה שמקלה מאוד על לֶמֶכים כמו אהרנוביץ’ ורפאלוביץ".
דברו-דברו, עשו לנו טובה, עד שנירדם כולנו בשנת-עד וניכנס לאנביוזה, שהיא תוצאת הסימביוזה של כל עמינו ועממינו, ועימנו אל, עד שנתכסה כאן, בתחנת הרכבת, בשלג המולדת, בו מתברך עִם היוולדו כל היהודי הנרדם בשנת חורף, למעלה מהחול אשר על שפת הים. רחבה את, ארץ המולדת! ושם, בתוך מאורת השינה, מתחת לשלג העצום, כשאתה מתעורר, כאילו, הכול רק חלום, כאילו אתה מתבונן מהצד, מתאר לעצמך שהכול, כאילו, רק טקסט מלא איזכורים, חבר"ה, איזכורים ספרותיים מכל מיני טקסטים שכפה עליכם אותה גברת שמכונה “תרבות עולמית”. אתה חולם שהסיפורצ"יק שלך בנוי מהדים מ”החייל האמיץ שווייק”, מ”הגוארדיה הלבנה”, משיר הילדים הידוע “המפוזר מכפר אזר”, מ”חסרת הנדוניה”, מכל כתבי מנדלי מוכר-ספרים, מ”סְפִּיק מֶמוֹרִי”, מ”נוּמי, נוּמי”, מ”מוסקבה”, מ”פֶּטוּשְׁקִי” [בהמשך כתב-היד – חמישה וחצי עמודים של פירוט המקורות, חסר כל ערך אמנותי] …מ”אַדָה”, מ”אַיִדָה”, מ”ריגולטו” – עם זימרת זמרים, זמרות, מקהלות. אך על זה נדבר אחר-כך, מפני ש”עלמת הקרח” על פי גְרִיג מאולם לא בוימה, לעומת זאת הג"סטה הגורלית של ראש לשכת הגיוס – אלוף-משנה גַיְדוּקוֹב סֶרְגֵי אַנְדְרֵיִץ" – תנועה עצלה אפילו לא של יד, אלא של כפפת צמר אפורה, או, כמו שלֶרְמוֹנְטוֹב כתב בזמנו: “ניד ידו” (הו, האצולה הרוסית הזאת! לךְ נסה לכתוב בעידן הפלורליסטי שלנו “ניד” – ומיד ברור שהשפה שלך יוצאת מהמילון, ואתה לא עם חלב-אמא ינקת אותה), אותה תנועה ופקודת “קדימה!” חסרת הרגש, שהיפנה למפקד הגדוד קוריצקי – הן מה שקרוי “מציאות”. ואפילו את השורה הארוכה כל-כך, אותה כתבת בהשפעת הקלסיקונים חסרי הבושה, יש לקבל בערבון מוגבל. וזאת אומרת שבאותו רגע הכול שוב ינוע להתרחש, וקוריצקי, שרק לפני שעה מונה כמפקד הגדוד, יתחיל למלא את ריאותיו באוויר הקר כמו איזו מטאפורה שכלל אינה קיימת, האוויר שכואב לנשום אותו אפילו באף, כדי להשמיע צעקה צרודה: “לקר-ר-רונות!”
עוד כמה שניות, שעדיין דבר לא קורה, ניתן להקשיב לקללות הלטפניות של הפועלים העסוקים ברלסים של המסילה הסמוכה. אחר-כך הכול מתפתח במהירות מאיימת. הז"לובים מהמשמר האזרחי דוחפים את הטירונים לקרון המשא, והנפרדים כבר מקוננים על הרציף בלי להשגיח זה על זה:
“בּוֹרֶנְקָה, שמתי לך לתרמילצ"יק שישה זוגות של גרבי צמר! תיזהר שלא יפלחו לך!”
“מי-שה-ה! אנחנו מחכים ל… נו… ילד!”
“יקיחי, תשתדל לא להחגיז את אף אחד! זכוח תמיד ת"פיתגם החוסי – לא החְאִי אַשֵׁם – אלא הפַחְצוּף עקום!”
“סוֹנִיצְ"קָה, מותק, אם תראי במקרה את הדוד חיים…”
“אוּ-אַאוּאַאוּאַאוּ-אַ!.”.
ואז הרכבת רוטטת וזזה – סימן שהם כבר נוסעים.
גירסה מקוצרת.
הפרק פורסם בכתב העת "גג" , 2001