זה הזכיר לי כמה דברים שכבר סיפרתי. האחד הוא המקרה בשנת 92, זמן קצר לפני צאת ספרי הראשון, ששלחתי בהמצלחת מוקי רון העורך סיפור למדור הספרותי של ידיעות, והעורכת אמרה לי, זה חיפור על וסת, אני לא יכולה להכניס אותו לחגים.
בתוך כמה חודשים הוא יצא, ואלי הירש, שלימים נעשה ידידי הטוב ועורכי, כתב אז בהעיר שהוא "מדגרה של הפרשות". ולא הבין איך הגיבורים שלי מתבוססים בצואתם וכו". זה זעזע אותו. בתיה גור בהארץ כתבה שהוא "מהרמה הנמוכה ביותר". חחחחח היום אני רואה בזה מחמאה גדולה.
ופעם באיזה ערב ספרותי לספר השני שלי, המנחה, אשת ספרות נחשבת, הזדעזעה מזה שאני חושבת שהילדות היא תקופה טראומטית, וסיפרה על ילדותה הנהדרת בקיבוץ!!!! מרוב רחמים לא הקאתי עליה.
ויש כך כל הרבה דברים כאלה.
ולא יודעת מה זה אישה סופרת. יש אדם שהוא סופר או סופרת, לכן לעשות יום לאישה או לאישה הסופרת זה מצחיק. ואני, שמלמדים אותי רק בקורס ללימודי נשים ומגדר באונ", מה אגיד? שמן בגטו ומי יודע אם אי פעם יוציאו.
והצחיק אותי מה שכתבה על עצמך בצעירותך. בזמנו, בשופרא ובעל המשמר, גם אני חשבתי שאת נורא לא מנומסת, חחחח.
יעל, אנחנו תאומות! יש לי סיפורים עם אותם אנשים בדיוק! האחת מנוחתה עדן, והאחר – יבדל לחיים ארוכים וטובים (ואני לא צינית!), ועוד המון שנות עריכה ויצירה. זה נורא מצחיק במבט לאחור. אף כי בזמנו זה שרף.
אני לא מתפלאה שחשבת אודותיי ככה בזמניי שופרא על-המשמר (המקסימים!). את יודעת איזו מעופפת הייתי. סגורה כמו פיסטוק, והכי מהכול ביישנית. אבל כלפי חוץ זה התבטא בשחצנות איומה. אבל אני חושבת שכל זה, כוונתי לביקורת, הבלים שאתה נפגש בהם בדרך, וגם הדעות קדומות, בונים אותך כסופר (בטח כאדם!),ובמידה מסוימת אפילו מחדדים את הדרך שלך. גם המטאפיזית. וכן, יש סופרים הרבה יותר מפונקים, אבל זה גם בגלל שהם לא מרגיזים אף אחד, וכותבים על מה שאנשים רוצים לקרוא, כולל על "הילדות". עודף הרצון להזדהות בארץ, שבא לידי ביטוי בתרבות, ובעיקר בספרות, הוא רעה חולה. חשוב להמשיך. זה מה שחשוב. שבוע מצוין.
לאה איני סופרת
מאוד נהניתי לאה, לקרוא את הראיון איתך.
זה הזכיר לי כמה דברים שכבר סיפרתי. האחד הוא המקרה בשנת 92, זמן קצר לפני צאת ספרי הראשון, ששלחתי בהמצלחת מוקי רון העורך סיפור למדור הספרותי של ידיעות, והעורכת אמרה לי, זה חיפור על וסת, אני לא יכולה להכניס אותו לחגים.
בתוך כמה חודשים הוא יצא, ואלי הירש, שלימים נעשה ידידי הטוב ועורכי, כתב אז בהעיר שהוא "מדגרה של הפרשות". ולא הבין איך הגיבורים שלי מתבוססים בצואתם וכו". זה זעזע אותו. בתיה גור בהארץ כתבה שהוא "מהרמה הנמוכה ביותר". חחחחח היום אני רואה בזה מחמאה גדולה.
ופעם באיזה ערב ספרותי לספר השני שלי, המנחה, אשת ספרות נחשבת, הזדעזעה מזה שאני חושבת שהילדות היא תקופה טראומטית, וסיפרה על ילדותה הנהדרת בקיבוץ!!!! מרוב רחמים לא הקאתי עליה.
ויש כך כל הרבה דברים כאלה.
ולא יודעת מה זה אישה סופרת. יש אדם שהוא סופר או סופרת, לכן לעשות יום לאישה או לאישה הסופרת זה מצחיק. ואני, שמלמדים אותי רק בקורס ללימודי נשים ומגדר באונ", מה אגיד? שמן בגטו ומי יודע אם אי פעם יוציאו.
והצחיק אותי מה שכתבה על עצמך בצעירותך. בזמנו, בשופרא ובעל המשמר, גם אני חשבתי שאת נורא לא מנומסת, חחחח.
יעל, אנחנו תאומות! יש לי סיפורים עם אותם אנשים בדיוק! האחת מנוחתה עדן, והאחר – יבדל לחיים ארוכים וטובים (ואני לא צינית!), ועוד המון שנות עריכה ויצירה. זה נורא מצחיק במבט לאחור. אף כי בזמנו זה שרף.
אני לא מתפלאה שחשבת אודותיי ככה בזמניי שופרא על-המשמר (המקסימים!). את יודעת איזו מעופפת הייתי. סגורה כמו פיסטוק, והכי מהכול ביישנית. אבל כלפי חוץ זה התבטא בשחצנות איומה. אבל אני חושבת שכל זה, כוונתי לביקורת, הבלים שאתה נפגש בהם בדרך, וגם הדעות קדומות, בונים אותך כסופר (בטח כאדם!),ובמידה מסוימת אפילו מחדדים את הדרך שלך. גם המטאפיזית. וכן, יש סופרים הרבה יותר מפונקים, אבל זה גם בגלל שהם לא מרגיזים אף אחד, וכותבים על מה שאנשים רוצים לקרוא, כולל על "הילדות". עודף הרצון להזדהות בארץ, שבא לידי ביטוי בתרבות, ובעיקר בספרות, הוא רעה חולה. חשוב להמשיך. זה מה שחשוב. שבוע מצוין.
:-))))))))))))))
קראתי, מרגש, ואת כותבת ייחודית, אם כבר מדברים על פרגון אמת.
תודה יודית. ממה שקראתי, הקול הלא-מתפשר ואמיץ שלך מאוד לרוחי. יחד עם ההומור! אמשיך לקרוא. שבוע יפה
קראתי בהנאה. 🙂