לאה איני סופרת
"סוג של ורוד" – או למה מוזיקה? / לאה איני
(עם צאת הדיסק החדש, שלשום…)
"במקום בו נפלת שבי/ תני לרגליים לרעוד,
בין בכי לבכי חשבי/ האמת היא סוג של ורוד
בעזרת דמעותיך כתבי/ על עורך הבוער מפה,
במסע שבו את תנתבי/ כי הדרך אלייך – שקופה".
לפני כשלוש שנים התחלתי בחיי מסע כתיבה חדש. אך הפעם לא הייתי לבד. בוקר יפה אחד של ספטמבר הייתה אמורה לבוא אלי אורחת. או שתיים. תמר גלעדי והגיטרה. אני אוהבת מוזיקה. מי לא. אבל העולם שלי הוא ברובו אילם ומופנם. לא, יש לדייק: עולמי סוער ופוליפוני, אך רובו מרוכז באכסניה אחת – בראשי. שעות על שעות של כתיבה תובענית, והיות אלף ישויות ודמויות, מצבים, מקומות, תנודות אור-קול ועונות-שנה שאני בוראת, אני מחייה, מצליבה, ממזגת וממיתה. זהו "אני" שלם ונפלא עד-מאוד, אבל זהו אני בודד. אני בלבד. אין לטעות: אני אוהבת את הכתיבה הספרותית. היא כל חיי, וכל שעשיתי עד כה. ספרות גם אינה יכולה, לעניות דעתי, להיכתב אחרת. סופר זקוק למבט החיצוני הזה בכדי להיות מעורב. הוא חייב את ההתבדלות על-מנת להיות מסוגל לברוא חיים-לא-לו. אבל הביקור ההוא בספטמבר השמיע לי אחרת. הוא אמר, הוא שר: יש מסעות פנימיים משותפים. אפשר גם ביחד.
"בובה קטנה שלי/ תפקחי את העיניים
בובה קטנה שלי/ ישנה כל-כך הרבה
בובה קטנה שלי/ יותר מדי ורודה בלחיים
בית-הבובות שלך/ סוגר עלי ומתחבא…
בובה קטנה/ עומדת, מועדת,
קמה-יושבת/ קמה-שוכבת
האם את חושבת עכשיו?
מה את חושבת? בואי נשמע…"
זה היה ברור שהמסע הזה יהיה מסע לא-מתפשר של פקיחת-עיניים. עיניים אנושיות, אבל גם, עיניים נשיות. אני בת ארבעים וחמש, תמר כמה שנים מתחתיי, ולכל אחת מאתנו שק כבד-משקל של חוויות-חיים-ונשיות-עד-כאן. ובכל זאת, בבוקר ההוא, הבטתי פתאום בגיטרה קצת בחשדנות. חמי רודנר חברי, שביקש שאכיר את תמר, אמר היא בת-גילנו, משלנו, והתכוון להיותה אמנית לא-מתחנפת, לא עשויה פלסטיק ונצנצים. והנה תמר יושבת מולי, דקה ושברירית, עם צוואר שנתפס לילה קודם, ומספרת לי בעיקר סיפור-אישה, מדברת על אחווה נשית, מבקשת שירים שיבטאו את רוחה, קשיים כשמחות.
המממ… הצעתי עוד קפה, והלכתי להצטמרר ליד הקומקום. זה חדש לי. נשיות חשופה כזאת. אני לא סופרת-נשים. לא אוהבת קצ"קיאדה מכל סוג, ולא אוהבת לגדר או למגדר אמנות. עורכת אחת אמרה לי פעם: יש לך בית, בעל ובת (אפילו הסדר מעצבן!) בשביל מה את צריכה לכתוב ספרות כזאת?! ואני משערת שהתכוונה לספרות מערערת. או למה שאמר לי פעם חבר ספרותי: בואינה לאה, את כותבת כמו גבר! ופתאום – תמר.
וחמי אומר: תמר היא ציפור על העץ. אני מאזינה לתמר שמנגנת לי, כל אותו הבוקר, משיריה, ואומרת בלבי: הבחורה הזאת שרה כמו מלאך. נקי, חם ואמיתי. טוב, אמרתי לה, כתבתי לך משהו כבר אתמול, אולי זה הכיוון… והראיתי לה את "לאן את הולכת מפה".
"לאן את הולכת מפה/ הקיץ קרב אל סופו
וזר מוכר מציץ מכתפו/ לאן את הולכת מפה
רוח אפור בטירופו/ טווה סביבך שקרים
באים לך ימים מרים וקרים/ בגלל זה את הולכת מפה…"
תמר אומרת כן. זה הכיוון. ואף על פי שכבר ארזה את הגיטרה, קמה קרש-אחד עם הצוואר הכואב בכדי ללכת – חזרה להתיישב. רעדו לי הרגליים, היא גילתה לי אחר-כך, איך יכולתי ללכת בדיוק אז?! אבל אני חששתי. שיר אחד, שניים… אבל תקליט שלם?! טוב, אני בכל-זאת אומרת בגאוותנות לקול הסקרן והרפתקני בתוכי, אבל אם אכתוב זה יהיה בדרכי, זה יהיה, לטוב ולרע, מסע אחר האמת.
"הוא מדבר איתך/ אז מה?!
הוא אומר אחד, את מבינה שניים
בפערים שנוצרים/ יש מציאות שלמה
שאת חיה אותה, לבד/ פעמיים…
הוא עוזב אותך, אז מה?!/ קומי ועזבי בהתאמה
מהמרחקים האלה/ תטווי כמו עכבישה
חוט-אל-חוט עצמי, זהות/ ושמלה חדשה…"
אחד, שניים, שלוש, ניסיון… ותמר לא-נרתעת. אישה עשויה מהחומרים הנכונים: אומץ, תבונה ועוצמה פנימית. והנה, מה שהיה אמור להיות מולחן בידי אחרים, מולחן ביום בהיר אחד בידי תמר. אני מקבלת את הסי.די, ולא מאמינה. כמה חדווה, כמה כוח. בתי ואני מרקדות בטירוף בסלון. היש חלום-מתגשם יפה יותר מאשר לשמוע את המלים שלך יוצאות מליבו של אחר?! תמר מלחינה עוד שיר ועוד אחד, ומכתבי-הצלילים שלא חדלים להגיע, מחבקים את האני-הספרותי. הבית עף, והלב מלבלב.
"…שמש בתריס המוגף/ פלא איך היא נכנסת
את כותבת שירים על הדף/ ברעב בשמחה מהוססת
החיים שגולשים כחלב/ השתחררת כמו מתנה
דבר לא מובן מאליו/ הגירוש הוא עוד תחנה
הגן לא נעול עוד חווה/ העץ לא ייבוש מפנייך
תמיד מחכה לך שם אהבה/ צומחת מתוך עינייך…"
השעשוע שבכתיבת הפזמונים, החיפוש-גילוי שמתערבב במסע של תודעה מתקלפת ושכבות חדשות של תובנה, ולמה לא להיות כנה – התאווה לשמוע את השירים בחלל, מושרים נפלא כל-כך – גורמים לי לכתיבה מסחררת. אני כותבת שיר אחר שיר, שולחת, וחצי שעה אחר-כך תמר מתקשרת: יש לי רבע שעה עד שאני רצה להביא את איה מהגן, יכולה לשמוע? ומנגנת לי בטלפון מה שנכתב, אילם ומופנם, באותו הבוקר. לאט-לאט, עם היות גוף-שירים שגדול מסך-אבריו – אני מגלה עוד חדש: השירים הרבה יותר ישרים וחכמים ממני – השירים הם לא רק תמר, הם גם אני.
"ביאטריס בודה/ חיי אגדה
ממלכה שדודה/ ומלאך אפור-עין
ביאטריס פודה/ מציאות מדומה
אשליה עמומה/ אהבות של קיץ
גברים מסעירים/ פירות מרירים
מתירה איסורים/ משביעה חוסרים
ביאטריס בודה/ סיפורים…"
אבל זהו אני-נשי חדש. אני שלומד על דרכים אומנותיות שלא-ידעתי. פעם כתבתי ברומן שאחריו הסכמתי להודות שאני סופרת: "אם פתאום תשים לב שאני לא פה – זה רק בגלל שאני אהיה מוזיקה." אבל רק משהתגלגלה לפתחי ההתנסות, אני יודעת: מוזיקאים זה עם אחר מסופרים. אינטריגות וקנאות בכל שדה. אבל ברגע האחרון, ועוד הרבה קודם – הציפורניים מתקפלות לפרוט על המיתרים, והקנאה מוצאת את פורקנה בתופים. במוזיקה השיתוף הוא הכרח, וההרמוניה האנושית שמתלווה לכך, על אחת כמה וכמה, כמו במסע שלנו – באמת עשו שהיצירה תהיה המלכה. הכול היו חפויי-אגו למענה: חמי רודנר המעבד והמפיק המוזיקאלי, הנגנים: תמר אייזנמן, עודד שכטר, רועי שקד, טכנאי ההקלטה משה אושרי, ועוד ועוד. אנסמבל שלם ונפלא שחבר כדי ליצור כחמישים דקות של מוזיקה. וזהו בדיוק העניין, המוזיקה. כי בשדה הזה במלים אין די. הקציר הוא ההקשבה. הלוואי ותקשיבו. אנחנו ניסינו לעשות הכי אמיתי ויפה. לא יודעת אם הצלחנו, אבל הצלחה אחת מוכחת היטב: ההנאה מעצם המסע, והפרי האישי שלנו – החברות.
"במקום בו הבנת – חייכי/ ותני לעצמך מזה עוד,
בין קרע לפצע את תתאחי/ האמת היא סוג של ורוד.
* כל ציטוטי הפזמונים לקוחים מהתקליטור "סוג של ורוד",
הד-ארצי, פברואר 2008.
הד-ארצי, פברואר 2008.
היי לאה,
שמחה מאוד לפגוש אותך, זה כל כך מענין לשמוע על תהליכים, אני מוזיקאית, וגם כותבת מילים, כך שהעבודה שלי לבד, במובן של העשיה הראשונה.
נהנתי מהתאור על העבודה המשותפת שלכן… מעורר קינאה.
אשמח אם תכנסי לפוסטים שלי, יש שם מוזיקה שלי.
חוץ מזה ד""ש לתמר. יש לי הופעה השבוע ביום ד" 13 לחודש, בקולטורה, הרצל 154.
ניראה לי שגם את וגם תמר תהנו. למרות שלא ניראה שזה ממנהגך מבטיחה לך חויה מרגשת…
להתראות טובה
התהליך מרתק, ומוכרת לי תחושת הפלא שבגילויו של האחר מכתיבת תסריט. השירים יפים מאוד.
הערה קטנטנה: אותו חבר ספרותי שהעיר- "את כותבת כמו גבר", מזכיר לי קצת נהגים שמתפעלים כאשר אשה נוהגת "כמו שצריך", כאילו כתיבה "גברית" היא עדיין מדד לכתיבה טובה.אשה יכולה לכתוב "כמו" בנאדם מאוד מוכשר, על כל נושא, ולא ממש צריכה "לכתוב כמו גבר"..
אכן זה תהליך מפרה ונהדר. מסכימה לגמרי עם הערתך. כמו שאמרתי שונאת שמגדרים או ממגדרים את האמנות. ועדיין, כמו שבטח תביני, עבורי תגובת העורכת הייתה עצובה יותר. בידה הכוח לפתוח,לשחרר, והיא עצמה חשבה בשובניסטיות.לא שויתרתי… שבוע יפה לך.
איזה יופי מה שכתבת. הזדהיתי ואהבתי. ואני מחכה על קוצים לדיסק.
יפה כתבת. התענגתי.
שלום לאה
מסתבר שאנחנו בני אותו גיל בערך. אני מסתקרן לגבי המוסיקה. הצירוף הזה של כתיבה כשלך, חזקה ואמיתית עם מוסיקה נשמע לי מסקרן. אתן מתכוונות להופיע עם זה? תיידעו אותנו.
רציתי להזמין אותך לענות על השאלון שיעל ישראל התחילה כאן בבלוגנו והגיע אלי. הבנתי שהייתי רוצה לדעת מה תעני, אז הנה הוא – השאלון:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3442&blogID=53
תמר גלעדי היא המופיעה. אני, מוטב שלא אפצח בשיר…ויעידו בני הבית. במיי-ספייס של תמר (תמצא בקישורים) יש את לוח ההופעות הבאות. היום היא בכליל בגליל. שבוע הבא בת"א, נדמה לי.
השאלון – נשמע חביב. בשבת. בינתיים שבת שלום.
שמעתי את סוג של ורוד ברדיו ברקע-הצטמררתי ובררתי של מי זה.
קניתי את הדיסק והוא מושמע אצלי בלופים.
הייתי אתמול בהופעה ונהנתי מכל רגע.
כמה יופי,אמת,וכוח המלים,המנגינות,השירה,השילוב של הכל.
כל כך נוגע.כל פעם שורה אחרת נצרבת לי בזכרון-הכל כל כך מדוייק.
ובתמר פשוט התאהבתי.
רוצה מזה עוד !! 🙂