שיעור מולדת ליום הכיפורים

שיעור מולדת ליום הכיפורים

לקראת יום כיפור כדאי לחזור אל ספרו החשוב של מוטי אשכנזי. הגנרלים יוצאים בו רע מאוד: הם קבלני הנזקים הגדולים שידענו. ובכל זאת לא תקום ממשלה בישראל בלעדיהם. הם סמל של כוח, הערך האמיתי שעליו אנחנו חיים, שעליו אנחנו

"הערב בשש תפרוץ מלחמה" מאת מוטי אשכנזי עם ברוך נבו ונורית אשכנזי. הקיבוץ המאוחד 2003, 222 עמ"

בחורף 1971 , כשחיילי הלגיון הירדני ירו בפלשתינים "כאילו היו מטרות בלונה פארק", ביקרו הרמטכ"ל חיים בר-לב ושר הביטחון משה דיין  במוצב גשר דמיה על חוף  הירדן. אחרי תצפית וקבלת הסבר על המתרחש מעבר לגבול מפי מפקד המוצב מוטי אשכנזי, מיהרו לעלות למסוק והסתלקו. שעתיים אחרי הביקור מונחתת על מוטי אשכנזי, באמצעות מפקד הפלוגה,  פקודה  מלמעלה: לירות למוות בכל מי שינסה לחצות את הירדן לכיוון ישראל, כולל מי שאינם חמושים, כולל מי שמניפים דגל לבן. אשכנזי דורש הוראה בכתב. המ"פ רותח מזעם. הוא מזכיר לאשכנזי ש"יש הירארכיה בצבא"   ומאיים עליו בתלונה על סירוב פקודה. אשכנזי מתעקש לקבל פקודה בכתב כדי "שמישהו ייקח את מלוא האחריות על הרצח." כעבור שש שעות מגיע "שינוי פקודה": לא לירות בפלשתינאים, אלא להשקות ולהאכיל אותם. המדיניות השתנתה. 

 זה סיפור מרגש על אומץ אזרחי וצבאי גם יחד שראוי להילמד בשעורי אזרחות ובכל קורס צבאי. הוא ממחיש שגם מפקד זוטר יחסית, חייל מילואים, יכול ל"פקודה מלמעלה"; הוא יכול  לערער על פקודה בלתי חוקית, ואפילו "רק" בלתי מוסרית. במקרים אופטימיים במיוחד, כבסיפור  הזה, עשויה עמדתו  להביא לשינוי מדיניות.

את הסיפור החשוב הזה מגולל   מוטי אשכנזי כבדרך אגב ב"הערב בשש תפרוץ מלחמה" – ספר חובה לתלמיד ולמורה, לחייל ולמפקד, לכל אזרח. בחלקו הראשון  מתעד אשכנזי את ימי הלחימה הנועזים והנואשים שלו ושל פקודיו במעוז בודפשט שעל שפת התעלה – המעוז היחיד ששרד במלחמת יום כיפור. הוא מתעכב על מחדלי המחסור באמצעי לחימה, הציוד המיושן, התחזוקה המחפירה, על הסירוב העיקש של מפקדים לשעות לאותות המלחמה ולאזהרות מפניה. ימים לפני פרוץ המלחמה זיהה אשכנזי את תנועת הכוחות המצריים מעבר לתעלה כהכנה למלחמה, והזהיר את מפקדיו. "הכל תרגיל, צה"ל יודע," מגיבים המפקדים בזיזלול.  עשר דקות לפני שצפירת הסירנות במרכזי הערים הפרה את דממת יום כיפור, נחתה על חיילי בודפשט רביעיית הסוחוי הראשונה. 

עדותו של אשכנזי מתבלטת במהימנותה ובאיפוקה על רקע נחשול הפרסומים המתלהם בעיתונות ערב יום כיפור 2003 – מערכה נוספת במלחמת הגנרלים באמצעות  בני משפחתם, כולל חיסולי חשבונות ואיומיי רצח על המתים. [בראיונות בידיעות אחרונות בנו של דדו אלעזר ז"ל מביע משאלה לרצוח  את משה דיין, כנ"ל בתו של גורודיש, שניהם בראיונות למוסף "שבעה ימים" ב"ידיעות אחרונות"].  עם זאת שני סוגי העדות, השונים קוטבית זה מזה, מחזקים את מה שמלמד ניסיוננו המתמשך: התרדמת שאחזה בדרגי הפיקוד  היא תולדה ותוצר לוואי של אגואים זקורים מדי. היוהרה והאיוולת  לא פסחו על ממשלת גולדה מאיר; הן הקרינו על הפיקוד העליון בצה"ל, ולהיפך. משני צדי המתרס התנהל תמיד  שיח גנרלים.  שום ממשלה  בישראל עוד לא קמה  בלעדיהם  וכמעט תמיד נפלה איתם.  במטבחון של גולדה ישב לפחות גנרל אחד בתפקיד שר ביטחון, שהתהלל פעם כי "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר".

הגנרלים יוצאים רע מאוד בספרו של אשכנזי. הם מצטיירים כקבלני נזיקין יעילים וזריזים.   כמה גנרלים , ובתוכם יוחאי בן-נון, שהצטרפו מסיבות עלומות לתנועות המחאה שאשכנזי הוא חלוצן, "העניקו" להן   חיבוק דוב קטלני. הם הצליחו לבלום במהירות  כל מחשבה עצמאית וביקורתית ושיתקו למעשה כל פעילות.  כוח בלימה נוסף היוו כמה פעילים עלומי-מניעים, על פי אשכנזי, שעשו  כמיטב יכולתם לעקר את יכולת תנועות המחאה  להפוך לגורם פוליטי בעל משקל.

ביושר רב מכיר אשכנזי גם באחריותו לדעיכת תנועות המחאה שהוא מייסדן. לא היה במצען שום "בעד"; הכול רוכז סביב ה"נגד". ככל שגבר זרם התומכים התרופפו מטרותיה הראשונות של התנועה: מחאה נגד מחדלי המלחמה ותביעה להתפטרות האחראים, ובראשם משה דיין. בהדרגה הצטרפו  לאשכנזי תומכים רבים, ביניהם בעלי שם, קומץ תמהונים, רובם אלמונים בעלי דעות פוליטיות שונות קוטבית זו מזו וגם כמה בעלי עניין פרוזאי יותר. "יש שבאים לחפש בני זוג, רווקים וכאלה שהנישואים שלהם רעועים, וגם מוצאים," כותב אשכנזי ומודה: "אני עצמי הופך יעד לחיזורים." 

ספרו של אשכנזי מלמד כמה לקחים כואבים במיוחד: אין תקווה למהפכה חברתית בישראל. השלטון הישראלי, הכושל כמעט בכל עניין,  הוכיח את יעילותו הניצחת בדיכוי ניצניה של תנועה חברתית ובמיגור מחאה פוליטית-חברתית אמיתית. הוא מלמד עד מה רב ניזקם של גנרלים וגם זאת: שלא תיכון ממשלה בישראל בלי גנרלים. שעור מולדת חיוני ומרתק: הכוח הוא חזות הכול כאן: על פיו נחיה, על פיו נמות.