על אובססיה לניקיון (של המצפון), מחלת שכחה והפרעות אחרות

*על אובססיה לניקיון (של המצפון), מחלת שכחה והפרעות אחרות*

*החשבון הפולני: עימות עם הזיכרון, עורכת: מירי פז*

*סדק: כתב עת לנכבה שכאן, עורך: תומר גרדי*

*עודד ציפורי*

לפני מספר שבועות היה לחברתי עימות לא נעים עם הזיכרון. בארוחה משפחתית
רבת-משתתפים נזכר אחד הדודים, קצין בעברו, באנקדוטה ממלחמת ששת הימים. כיתה
קטנה עליה פיקד סיירה בקסבה של שכם מייד לאחר כיבושה. ילד כבן עשר הסתובב
ברחוב, וניסה למכור מזכרות לחיילים. כאשר התלונן הילד בפני הקצין-הדוד על
כך שאחד החיילים שתחת פיקודו גנב ממנו מזכרות, הוא הזמין אותו לבירור בתוך
הג"יפ, ועימת אותו דווקא מול חייל אחר שלא גנב (והקצין ידע זאת). כאשר אישר
הילד שלא החייל מולו הוא הגנב, חלק לו הקצין סטירה מצלצלת ושילח אותו לדרכו
בליווי אזהרה לבל יחזור על האשמות שווא. מדוע סיפר הדוד את האנקדוטה בת
הארבעים הזו? ומדוע דווקא עכשיו? אולי כדי להשתמש בה לצורך הוכחת טיעוניו
בוויכוח פוליטי עדכני, או כדוגמה ליחס ה"נכון" כלפי הערבים גם היום, או שמא
ברצונו לקבל ממשפחתו "תעודת הכשר" למעשה שביצע, הכשר שאין הוא מסוגל להעניק
לעצמו ביודעו, ולו באיזו פינה מרוחקת של תודעתו, שנהג בצורה לא מוסרית.
ואולי כל התשובות הנכונות. העימות עם הזיכרון כאן הוא מורכב. הדוד מתמודד
עם זיכרונו, ומחפש את שיפוט השומעת, ומנסה לנקות את מצפונו באמצעות
הווידוי, והחברה השומעת מתמודדת עם דימוייה ואחריותה שלה עם היות אותו קצין
בן משפחה, עם הסתרת הסיפור, עם האלימות הבוטה שאולי עוד נמצאת שם, ועם מתן
תגובה ראויה לסיפור.

נדמה שיש זיכרונות מהם נוח יותר להסתתר. הקצין-הדוד הוא זה שחשף בסופו של
דבר את המעשה, אך החברה היא זו שרוצה להסתתר מפניו מפני שהיא מתקשה לשאת את
העובדה שאדם קרוב, ואולי יקר, הוא זה שביצע זאת. כמו ברמה האישית כך גם
בקולקטיבית יש זיכרונות שקשה להתעמת איתם, הם מעוררים רגשות עזים של אשמה
ושל בושה. הם סודקים את הידע שלי על עצמי ועל העולם, ומציבים מולי דמות
במראה, שאינה כה יפה כפי שחשבתי. אך כפי שמציינת מירי פז, עורכת החשבון
הפולני: עימות עם זיכרון בהקדמתה לספר: "זיכרון אינו תמיד רצוני; הוא רודף
בעיקר אחר הנסים מפניו. קשה להתעמת עמו, אך הוא מאיים יותר כשחומקים ממנו"
(עמ" 13). זיכרון מאיים מסוג זה הוא זיכרונם של הפולנים את היהודים, את
השואה ונסיבות עזיבתם את פולין, ואת האנטישמיות לה היו שותפים אזרחים
פולנים רבים. בשנים האחרונות נערך בקרב אינטלקטואלים בפולין חשבון נפש אמיץ
ומרתק באשר לעמדותיה והתנהגותה של החברה הפולנית כלפי היהודים בזמן מלחמת
העולם השנייה ולאחריה, חשבון נפש שאף הצליח לחרוג מגבולותיה של האקדמיה,
והגיע אל העיתונות היומית, הפרלמנט והציבור הרחב. הספר מאגד מאמרים מאת
פובליציסטים וחוקרים השותפים בדיון הזה, ומייצגים, ככלל, את העמדה הקוראת
לחברה הפולנית להישיר מבט אל עברה. האנתולוגיה נפתחת במאמרו החשוב של יאן
בלונסקי "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו" מ-1987. בלונסקי מנסה להבין מדוע קשה
כל כך לפולני ההתמודדות עם גורלם של היהודים בשואה, ועם יציאתם מפולין
לאחריה, ומדוע הוא נדרש מיד לעמדה אפולוגטית. מפתח להבנה הוא ניתוח שירו של
צ"סלב מילוש "נוצרי מסכן מסתכל בגטו". השיר נפתח בתיאור תמונה של חורבן
הגטו. אדמת הגטו היא חרבה, מלאה הריסות וגוויות ומתחתיה מתקדם לו חולד-שומר
ולראשו פנס אדום. החולד-שומר נוגע בגופות, סופר אותן ומבחין באפרו של כל
אדם. בין המתים נמצא גם המשורר עצמו השוכב ופוחד מהחולד: "אני פוחד, כל כך
פוחד מהחולד השומר./ עפעפיו תפוחים כעפעפי פטריארך/ שהרבה לשבת לאור נרות,/
קורא בספרו הגדול של המין האנושי".

מהו מקור הפחד הנורא הזה? מאפיין נכון בלונסקי בטענתו שפחד זה הוא כפול.
האחד, הפחד מהמוות עצמו – להישאר מתחת אדמה, להיקבר חיים. אך הפחד השני הוא
מהחולד וממבטו: "מה אומר לו, אני, יהודי מן הברית החדשה,/ המייחל זה אלפיים
שנה לשיבתו של ישו?/ גופי השבור יסגירני למבטו/ ויביאני בחשבון משתפי
הפעולה עם המוות:/ הערלים" (עמ" 37).

הפחד הגדול יותר לא נובע מהשותפות בגורלו המר של היהודי, אלא דווקא
מהאחריות לו. זהו פחד להימנות עם הרוצחים. את הפחד הזה החברה הפולנית
מרחיקה מעצמה. הפולני יודע שלא הכל היה כשורה בין יהודים לפולנים, וכיצד
יודה בפני עצמו שעמד מן הצד והסתכל בשוויון נפש בהרג היהודים, כיצד יודה
שיש בקרבו כאלו שסייעו לרצח, שיש בקרבו כאלו שהיו הרוצחים בעצמם. כיצד
להתמודד עם נטל שיתוף הפעולה הקשה מנשוא? ובחדות אבחנה בלונסקי מתאר את דרך
ההתמודדות השגורה: "אנו עצמנו רוצים להישאר מעל או מעבר לכל גינוי – טהורים
ללא דופי. אנחנו רוצים להיות קורבנות. מאחורי הדאגה שלנו מסתתר אותו פחד
הנוכח בשירו של מילוש, הוא שמעוות את חשיבתנו על העבר… איננו רוצים לקחת
חלק בזוועה. אבל אנו חשים, עם זאת, שאיכשהו הזוועה מכתימה גם אותנו. לכן
אנחנו מעדיפים לא לדבר עליה בכלל" (עמ" 39).

עם פרסומו של הספר שכנים מאת יאן תומש גרוס, לא ניתן היה להמשיך שלא לדבר
על הזוועה בכלל. הספר (יצא בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות-יד ושם 2001) תיאר
בפירוט רב את רציחתם של יהודי העיירה ידוובנה בידי שכניהם הפולנים. הטבח
נחשב עד אז למעשה ידי האס.אס., אך גרוס הוכיח שהוא נעשה בידי פולנים בלבד
ללא כפייה או עידוד מצד הגרמנים. פרסומו הביא לדיון ציבורי חסר תקדים
בהיקפו בנושא יחסי יהודים-פולנים, והיה לשיחת היום. על החברה הפולנית
"נכפתה" התמודדות חזיתית עם אחריותם לשואת היהודים. החזקה בעמדת הקורבן
הטהור הנקי מכל דופי הפכה להיות קשה אם לא בלתי אפשרית.

אך לפולני המבקש להמשיך להדחיק ולזכור את עברו בצורה סלקטיבית נותרו עדיין
כמה דרכי התמודדות חדשות. אלו מתוארות במאמרה המצוין של יואנה
טוקרסקה-באקיר "אובססיה של אי-אשמה" (עמ" 79). היא מצטטת את דבריו של
הפילוסוף הקתולי תומס מרטון על אודות היחסים בין שחורים ללבנים בדרום
האמריקאי. לטענתו עד מלחמת האזרחים נחוו החיים בדרום כגן עדן. שחורים
חביבים שרו במטעים בעוד אצילים לבנים דאגו לקיומם. אך "לאחר מלחמת האזרחים
האומה כולה נעשתה שותפה לחטא. לא ניתן היה לחמוק מן החטא הזה. בנם של
המתיישבים או בעלי המטעים נקרע באכזריות מתוך משנתו. פתאום חייב היה להתעמת
עם האכזריות ששכנה בתוכו. אכזריות שלא שיער כמותה ולא ידע על קיומה: הזדון,
העוול, תאוות הבצע, הצביעות, חוסר האנושיות! הוא כבר יודע שיש אות על מצחו,
והוא פוחד להביט ולהכיר בו. זה עלול להיות אות קין". אך גם לאחר ההתעוררות,
וההכרה ש"גן העדן" לא היה כה נפלא לכל היושבים בו, ניתן עדיין להתכחש
לאחריות ולאשמה. הגזען הלבן יכיר בשנאתו לשחור רק כאשר יציג אותה כשנאתו של
השחור אליו. כך ימשיך לומר על עצמו ש"הוא אותו אדם – חביב, אדיב, הוגן,
אציל, מנומס ויחד עם כל זאת פשוט…" (עמ" 89). כך גם הפולני. בגן העדן
הפולני ה"רעים" הם הגרמנים, והקורבנות הנצחיים הם הפולנים. לא היה לאל ידם
לסכל את רצח היהודים מכיוון שהם עצמם נאנקו תחת השלטון הנאצי. יתרה מזו, אי
אשמתה של החברה הפולנית מוכחת כאשר שוב היא מועלה קורבן, הפעם על ידי
הקהילה הבינלאומית (והיהודים, מן הסתם) הטופלים עליה האשמות שווא ומכפישים
את שמה. את מי שרוצה להישאר בגן העדן המדומה העובדות לא ממש מעניינות, ובכל
מקרה הרי לא ניתן לצוות לזכור אותן. גם שאלתה של טוקרסקה-באקיר "מדוע
הזיכרון שלנו כה גחמני, מדוע הוא סרבן ציות כה עיקש כשמדובר בעניין שנראה,
ללא כל ספק, מוסרי ונכון כל כך?" (עמ" 84) תיראה לו כקנטרנית, או אפילו
"מזוכיסטית".

כתיבה בישראל על אחריותם של הפולנים לשואה עלולה להתפרש כעוד נדבך מובן
מאליו ל"גן העדן" היהודי-ישראלי. כעת אנחנו יודעים, עוד יותר בבירור מבעבר,
שהיהודים היו קורבנם, לא רק של הגרמנים, אלא גם של הפולנים. ומכאן לחיזוק
עמדת הקורבנות הטוטאלית, הדרך עלולה להיות קצרה. החשבון הפולני: עימות עם
זיכרון יכול גם להציע משהו אחר לקורא הישראלי. הוא מביא אלינו את רוחו של
דיון ציבורי תוסס, קשה ומפרה. הקריאה בו אף עשויה להזים את טענתה של
טוקרסקה-באקיר הנאמרת בביקורת כלפי החברה הפולנית, ואולי החברה האנושית
בכלל – "אנחנו קוראים מעט וגרוע, וזוכרים גרוע עוד יותר" (עמ" 84). הספר
מראה כיצד חברה, או נכון יותר לומר – מיעוט אינטלקטואלי בתוכה, מצליחה
להישיר את מבטה אל העבר. בפחד אמנם, אך לא כזה שיכריע אותה לטובת המשך
בריחה מהבעיה. דוגמה להתמודדות שכזו נמצא במאמר "אנחנו מידוובנה" מאת אנה
ביקונט (עמ" 103). המאמר מתאר את רשמיה וחוויותיה מהביקורים בעיירה עם
התעוררות הדיון הציבורי על אודותיה. בסיום המאמר אנחנו עדים להתממשותו של
הפחד בצורה המזוקקת ביותר. אל העיתונאית מתלווה יאן סקרודזקי, תושב ידוובנה
לשעבר שהיה ילד בתקופת המלחמה. הוא מנסה להבין היכן היה אביו בזמן הטבח ומה
עשה. זהו תיאורה של ביקונט במלואו:

"סקרודזקי מצא לבסוף עדות של עד ראייה: "קוסמאצ"בסקי אסף את הכנופייה והם
התחילו לפרוץ לבתים של יהודים ולהרוס אותם. הם הוציאו את היהודים בכוח
החוצה והכו בהם עד שאיבדו את הכרתם. הם אנסו ילדות קטנות."
עד הראייה נקב בשמם של עשרה אנשים, ובהם גם "סקרודזקי, חייט".
יאן קרא בעיון את כל העדות.
"ידעתי…" אמר.
קולו היה שליו ורק אצבעותיו רפרפו בעצבנות על הדפים" (עמ" 117).

בעוד החשבון הפולני מהווה סיכום ביניים לדיון הציבורי על העבר הפולני, הרי
שכתב העת "סדק" מבקש לעורר בישראל דיון שכזה – על העבר, על עוול ועל
אחריות. ומתוך הגדרתו העצמית: "סדק מבקש לפתח שיח אזרחי וביקורתי, אישי
ופוליטי סביב הנכבה – גירושם של הפלסטינים מהמדינה שהפכה ישראל ומניעת
שיבתם עד היום. סדק הוא פתיחה של חלל ציבורי לספרות, אמנות, כתיבה ביקורתית
ואקטיביזם, שיקשור בין מרתפי השכחה של שנת 48 לבין חיי ההווה בישראל, בין
הרחבת הסדק בחומות התודעה האטומות ובין אפשרויות לחיים אחרים במרחב
המזרח–תיכוני". עצם הוצאתו של כתב עת בעברית העוסק בנכבה הפלסטינית בצורה
מוצהרת אינה דבר מובן מאליו, ואולי כבר עובדה זו מעידה על בשלות חברתית
מסוימת המאפשרת התמודדות עם העבר ועם ההווה מזווית שונה וביקורתית. לצד זה
אין כמובן כל הבטחה שהדיון בנכבה יתקבל בברכה. "אובססיה של אי אשמה"
מאפיינת גם את החברה הישראלית. גם אנו בעיני עצמנו נקיים וטהורים עד מאוד.
כקורבנות השואה בעבר קשה לקולקטיב הישראלי לדמיין את עצמו כמי שאשמה דבקה
בו. מיתוסים כמו "מעטים מול רבים", "טוהר הנשק", "מלחמת אין ברירה", למרות
שנחלשו, עדיין אפקטיביים במידה רבה. בעינינו עדיין, אנו כל כך נקיים עד
שמול הבא להרגנו אנחנו מתגוננים רק במידה הנחוצה, וזאת כחובה מוסרית שנטלנו
על עצמנו. כוונותינו טהורות תמיד, ואם התוצאה הפוכה – זה לא הלך, לא הסתדר,
לא היתה ברירה ושאר התנצלויות והצטדקויות.

"סדק", כשמו כן הוא מבקש להבקיע פתח בדימוי שלנו את עצמנו ואת סביבתנו. הוא
עושה זאת תוך שימוש במאמרים, שיחות, שירה ופרוזה, עדויות ויצירות אמנות
ויזואלית רבות. הרושם שנוצר הוא של חברה שהנכבה נוכחת בה בצורה גלויה
וסמויה בכל המרחב – ברחוב, במסעדה, בחלל התערוכה, בכביש, בקיבוץ, בחוף הים
ובבית ביום חג. הנוף עצמו אינו נקי יותר מפרשנות ושיפוט. הנכבה לא רק
מתפרשת על ציר המרחב אלא גם על ציר הזמן, והביטוי "שכאן" בשמו של כתב העת,
משמעותו גם "שעכשיו".

הבחירה במאמר הפותח את הגיליון – "גילוי וכיסוי בלשון" מאת ביאליק, היא לא
פחות ממבריקה. ביאליק, שמוצא מהקשרו ה"טבעי" כגדול סופרי האומה, מתווה את
הדרך בפני הקורא, ומעיד על כוונותיהם של העורכים, ואולי גם על צניעותם.
"הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם
הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם". את
הנכבה עצמה, את גורל קורבנותיה ואת אחריות מבצעיה – לא ניתן יהיה לתפוס
ממש. הכתיבה והדיבור עליהם, הם שמייצרים את המרחק. אך מחיצות אלו של השפה
אינן כה יציבות – "…ומיד הצפורניים חוטטות וחוטטות באותן המחיצות, כדי
לפתוח בהן אשנב קטן, סדק כלשהוא, ולהציץ דרך שם רגע אחד אל מה שמעבר הלז"
(עמ" 19). "סדק" מבקש ליצור רגעים כאלו, רגעים מסוכנים בהם נפער אשנב בים
תודעתנו לבין המציאות, ומתוך הסדק "התוהו מנצנץ" מולנו. רגעים בהם מבעד
למסך ההכחשה עצמית תצליח הנכבה, הקטסטרופה של הפלסטינים, להיכנס לתודעתנו,
לזיכרוננו, ואולי נצליח אף לחוש אמפתיה כלפי קורבנותיה ואחריות על מעשינו.

דוגמה לסדק שכזה מספקת חווה ברונפלד במאמרה "על רוחות רפאים השבות ומופיעות
מבעד לתצלום מלחמה מפורסם אחד" (עמ" 50). היא קוראת את התצלום המוכר המתאר
אנשי פלמ"ח ביער בן-שמן הנחים בהפוגה בין קרבות ובמרכזם לוחמת חבושת כאפייה
וחוגרת אקדח למותנה. ניתוח התצלום מבהיר לנו את ההקשר בו נתונה התמונה,
ומצליח "לשחרר את התצלום מהילתו המרדימה של האסתטי, ולהובילו לתחום האתי
והפוליטי" (עמ" 56). את התום, הנעורים, הרוח השיתופית והשיוויון המגדרי
שבזכותם זכה התצלום למעמד הקנוני שלו, מחליפים בתודעת הצופה- גירוש, ביזה
ואלימות. ובלשונה של ברונפלד: "הגדוד השלישי, אם כן, הוצא לבן-שמן בשל שוד
ולשם כינוס גדודי. עכשיו משמעותן של השיחות ביער בן-שמן, אופיו של התצלום –
"קצת סקס וקצת אקדח" [מתוך עדותו של הצלם], ונוכחותה של הנערה היחידה בתוך
קבוצת הגברים מוארים באור שלו פחות. עכשיו, הבעתם המהורהרת של נערי הפלמ"ח
מקבלת פנים שונות, תרבותיות פחות מכפי שהוצגו בתחילה" (עמ" 54).

גם ההיכרות עם החוויה הפלסטינית של הנכבה מקעקעת את "המובן מאליו" בו מחזיק
הקורא הישראלי. נקודת המבט הפלסטינית מיוצגת בגיליון ברשימה "שיבות מדומות
ליאפא" מאת סלים תמארי ורימא חמאמי (עמ" 33), ובעדות מאללד [לוד היום] של
פטום אלתרתיר (עמ" 64). תמארי וחמאמי מצליחים להחיות את יאפא, והיא לא ממש
דומה ליפו של היום. תוך דיבור אסוציאטיבי המדלג בין יאפא של אז ליפו של
היום, ניכרים התסכול וחוסר האונים שחשים הכותבים מול השינויים הנכפים על
העיר, לא רק בעבר – בנכבה של 48, אלא גם בהווה. מבית המשפחה שהפך למוסד
לזקנים סיעודיים דרך המפגש המורכב עם היפואים העכשוויים ועד לכתובות
העבריות החרוטות על גבי מצבות ערביות בבתי הקברות הנוצרים.

כפי שמזהיר ביאליק, דרך הסדק מתגלה התהום. ואכן תחושת הפחד והתסכול נוכחת
מאוד בגיליון. אצל אריאלה אזולאי ("עצמאות: השלטון תמיד זר, עמ" 80) חוסר
האונים הוא מול דריסת הרגל הכמעט-טוטאלית של השלטון, הקדושה שהוא מייחס
לעצמו, ה"אהבה" שהוא מבקש והקורבנות שהוא דורש. אצל תומר גרדי ("פרק", עמ"
129) התסכול נובע מהגילויים שחשף על מקום הולדתו – קיבוץ דן, ומהאטימות בה
הוא נתקל במהלך החשיפה ולאחריה. ואצל דרור בורשטיין ("המלצר", עמ" 78) הוא
נובע מחוסר היכולת לקיים דיאלוג, ומהבנתו את חוסר רגישותו שלו.

את המילה הכתובה משלים "סדק" בפן החזותי. בכתב העת מופיעות יצירות אמנות
רבות – תצלומים, ציורים, וצילומים מתוך חללי תצוגה. היצירות נעות מהקונקרטי
ביותר – תיעוד של הריסות בתים במזרח ירושלים, ועד למופשט במיוחד בעבודתם של
מנאר זועבי וגלעד אפרת. פתיחת הגיליון בסדרה של תצלומי "עלייה על הקרקע"
בכפרים נטושים מבהירה לקורא את הדרמה אליה הוא עתיד להיכנס ולקחת חלק בה,
ואילו האלימות והפחד המרומזים בציורי החתולים של פאריד אבו-שאקרה החותמים
את הגיליון יוצרים גם הם מתח ותחושת אי נוחות. התצלומים מביאים אל הקורא הן
את הנכבה – דרך צילומיו של עודד שמשון הדורשים מבט מקרוב אל שרידי החיים
בצד הכביש, וצילומה האפוקליפטי משהו של דפנה קפלן את נמל יפו, והן את האחר
הפלסטיני – על חוף הים עם משפחתו בצילומיו של רון עמיר או על גג ביתו ההרוס
בצילומיהם של אנשי קבוצת ActiveStills. עבודה מעניינת נוספת המשלבת בין
אמנות לאקטיביזם היא של קבוצת פרהסיה בנושא ההדרה ותביעת המקום מחדש של
השפה הערבית. קבוצת פרהסיה היא גם המופקדת על העריכה החזותית, וניכר שהיא
עושה זאת בתנופה רבה וברעננות.

גיליון הבכורה של "סדק" משכיל להימנע משתי נטיות בעייתיות שארבו לו, אך לא
מצליח להתחמק (בינתיים) מהשלישית. ראשית, ואין זה מובן מאליו בהתחשב בנושא
של כתב העת, "סדק" מצליח שלא להפוך למניפסט פוליטי. התכנים בו רחוקים
מהטפה, ואפילו מזעם. אין בו הרבה מ"צדקת הדרך" המאפיינת לעיתים את השמאל
הישראלי, והוא משדר הרבה יותר מבוכה ותהייה מאשר רצון להגשמת פרוגרמה. גם
השירה איננה "שירה פוליטית" במובנו השגור של המושג. ובמילותיו של מחמוד
דרוויש בפתח הגיליון – "השיר איננו דעת/ ולא אינטואיציה-/ הוא חוש התהום".
אנשי "סדק" לא מעוניינים לרתום אותנו לאג"נדה שלהם, אלא רק לפתוח לנו את
נושא הנכבה על משמעויותיו השונות. שנית, "סדק" אינו כתב עת לאמנות או
ספרות. חובבי האמנות או השירה ימצאו בו עניין רב, אך לא בזה הצלחתו תימדד.
הוא כתב עת רב-תחומי העוסק בנושא, רחב אונם אך ספציפי – הנכבה הפלסטינית.
הצלחתו, אם כן, תימדד ביכולתו להשפיע על הציבוריות הישראלית, ולא במתן במה
ליצירה חדשה או הובלת זרמים אמנותיים מקוריים.

הנטייה השלישית, אופיינית ליצירות בכורה, היא לרפלקציה מוגזמת. מודעות של
הכותב למקומו, מעמדו ומניעיו היא תמיד חיובית ומסוגלת להפוך יצירה טובה
למצוינת, אך בגיליון הנוכחי של "סדק" נדמה לעתים שזה העיקר. חשבון הנפש
לנוכח הנכבה הפך לחשבון נפש אישי בלבד. מתוך כל הרשימות המקוריות בגיליון
רק אחת (!) אינה כתובה בגוף ראשון יחיד, ורק בחלק מהן הדבר הוא הכרחי.
עובדה זו אומרת דרשני. יכול להיות שהדבר נובע מהתרגשות מובנת לרגל הוצאה
לאור של כתב עת שהיתכנותו היא כל כך לא מובנת, ובעת ההתרגשות יש פנייה אל
ה"עצמי", ופחד מעשיית צעדים שיעצבו את האמירה של כתב העת בעתיד. אם אכן זהו
המקרה, הרי שזו "מחלת נעורים" לא חמורה במיוחד, והיא תחלוף במהרה. הסבר
נוסף יכול לנבוע מהחלטה מודעת של מערכת "סדק" הקובעת שלא רק ש"האישי הוא
פוליטי" אלא שראוי לפוליטי להתחיל במקום האישי דווקא, ולא להפך. המודעות
הפוליטית, שינוי העמדות, האמפתיה והסולידריות כלפי קורבן תתחיל דווקא
ב"שברים" אישיים כמו של חברתי מול הסיפור של בן משפחתה, של יאן סקרודזקי
מול העדויות מידוובנה או של שלומית באומן החוקרת את תולדות הקיבוץ בו גדלה,
ומגלה בהן כפר ערבי הרוס ונשכח. ואם כך, נכון לכתב עת העוסק בנכבה להתחיל
דווקא במקום המפגש האישי איתה. הסבר אפשרי נוסף מעלה חשש. האם הדיבור האישי
אינו מהווה סוג של נסיגה מן הפוליטי? אולי נוח יותר, ובמיוחד בנושא כה שנוי
במחלוקת, שלא לנסות כלל לנקוט עמדות כלליות אלא להתכנס בנכבה "שלי", במפגש
שלי איתה, ברגע בו נעשיתי מודע אליה ובהשפעתה עליי. והאין זו רעה חולה
נוספת של השמאל בישראל – נגוע בייאוש וחושש מהוקעה – הוא מצטמצם ללבטיו
הפנימיים ולתהליך שהוא עצמו עובר תוך חוסר הבחנה בקשר ההולך וניתק בינו
לבין החברה בה הוא חי. אני סבור שהנכבה היא נושא חשוב מכדי להשאיר אותו
לפרט וללבטיו בלבד, וחושבני שאם ימשיכו אנשי מערכת "סדק" בתהליך הבירור
האמיץ שפתחו בו, יוכלו גם ליצר אמירות כלליות בנושא הנכבה.

ולסיום תהייה על עצם היתכנותו של שיח רחב בארץ על הנכבה, ועל מידת
הרלוונטיות שלו לפלסטינים מחד וליהודים מאידך. באביב 1943, בזמן מרד גטו
ורשה, כתב צ"סלב מילוש את שירו הנודע "קמפו די-פיורי". השיר מתאר את אדישות
הקהל הפולני לאסון המתרחש בגטו. שווה להתעכב על סיומו של השיר, וממנו להבין
את תפיסתו העצמית של המשורר: "ואלה האובדים, הבודדים,/ הנשכחים כבר מלב
העולם/ שפתנו הפכה זרה להם/ כשפת כוכב-לכת קדמון/ עד הכל יהיה לאגדה/ ואז
מקץ שנים רבות/ בקמפו די-פיורי חדש/ מרד יצית דבר המשורר". מילוש התייחס
מאוחר יותר אל השיר כ"לא מוסרי מפני שנכתב מעמדה של מתבונן". ואכן, המשורר
יוצא מהשיר בלא פגע – גופני או מוסרי. הוא מצית מרד, וזאת רק לאחר שנים
רבות, ומבקש להחזיר את האבודים-הנשכחים אל הזיכרון. להגנתו טען שהשיר נכתב
כ"מחווה אנושית פשוטה" ("החשבון הפולני", עמ" 33), ובכל מקרה לא ניתן לכתוב
באופן מוסרי לנוכח הזוועה. בפולין כיום, כאשר שואת היהודים הסתיימה מזמן,
והנוכחות היהודית היא מזערית בהחלט, ניתן וצריך לעשות חשבון נפש פובליציסטי
או אמנותי. ובישראל, נכונה גישתו של "סדק" בתפיסתו את האסון הפלסטיני
כאירוע שעדיין לא הסתיים, והוא ממשיך לקרות, גם אם בצורה שונה, גם עכשיו.
מול "סדק" ניצבת הסכנה להפוך ל"מחווה אנושית פשוטה" ותו לא. מול "סדק" עומד
האתגר להוציא לאור יצירה מוסרית ופוליטית, לשנות את המציאות ולהחזיר את
האבודים הנשכחים אל זיכרוננו, ובמקרה שלנו, גם אל מציאות חיינו הממשית.

עיתון 77* שנה ל"א ספטמבר 2007 תשרי תשס"ח גליון 324**