האחרון של יהודית הנדל

יש משהו מטריד בפער הגדול באיכות שבין שמונת הסיפורים הכלולים בקובץ "המקום הריק", הכולל, למשל, פנינה ספרותית מזהירה כמו הסיפור הפותח, שהקובץ נושא את שמו, לצדו של "המסיבה העליזה" שעורר בי דחייה ותו לא.

בסיפור "המקום הריק" מתמצים מיטב נכסיה של יהודית הנדל: כשרון המספרת ועמדתה המוסרית והחומלת כלפי הנושא שבו בחרה. הסיפור עוסק בעולמם של זקנים מוכי שכול ואבלות, שהחברה נישלה אותם מקול, מזיכרון וממקומם בתוכה. הוא ארוג כמו רקמת תחרה עדינה ושואב את עוצמתו הספרותית והרגשית מהצימצום ומהמבע המאופק והמדויק.

משום כך מדהים, שבסיפורים השני והשלישי ("כשעשינו אהבה" ו"המסיבה העליזה") ניכרת איזו בהילות של המחברת לזעזע את קוראיה, אפילו על דרך הגרוטסקה, במהלומות של קורנס. "המסיבה העליזה" לדברי העורך הוא "מפסגות הספר"). ארנונה, שאיננה חובבת מסיבות, מתפתה כמי שכפאו שד לשידולי חברתה לצאת למסיבת ליל שבת עם "החברים הטובים" ש"אוהבים לעשות שמח ובוודאי יהיו שם כל–מיני דברים טובים לאכול ולשתות" (עמ" 43). במסיבה, ננעצות שיניה התותבות באגוז, ו"החברים הטובים" משתעשעים בהעברת התותבות מיד ליד, להוטים לגעת ב"חיוך המקסים" שלה וצוחקים "צחוק מכוער" (עמ" 46).

נדמה שגרוטסקה אינה הצד החזק של יהודית הנדל. קל לשער מה היה עושה חנוך לוין בחומרים כאלה או דומים להם, אין ספק שהיינו צוחקים. הסיפור של הנדל אינו מעלה אף צל של חיוך. היא כמו חותרת בו נגד עצמה. הגועל מחבל במרכיביו האחרים: אכזריותם של חברים טובים, בדידותם הנואשת של בני אדם ודרכם הנואלת להפיג אותה.

בסיפור "כשעשינו אהבה" נקראת המספרת בדחיפות אל בית חברתה רימונה, שמאהבה הנשוי מת במיטתה בשעת אהבה. המשך הסיפור הוא שורה של תפלויות: כיצד יועבר המנוח לחדר המתים בבית החולים, בכמה אמבולנסים וכיצד יטושטשו נסיבות המוות. "בסך הכל עניין בנאלי", פוסק הרופא, וקשה שלא להחיל את האבחנה הזאת על הסיפור עצמו. + האם שני הסיפורים האלה היו רואים אור אילמלא נכתבו בידי סופרת רבת זכויות כיהודית הנדל?

"הרחוב הריק", שני סיפורים קצרצרים, הוא ניסיון ספרותי מעניין לרקום עלילה מתומצתת הנושאת אמירה מוחצת. הם מזכירים את הסיפור בן המשפט האחד של הסופר האורוגוואי אאוגוסטו מונטרוסו (בקובץ "הסימפוניה הגמורה" בתרגומה של טל ניצן, הספריה החדשה, 2003). אלא שבניגוד לו, הנדל לא השאירה די מרחב לדמיונם של הקוראים ולפרשנותם.

מיטבו של הקובץ הם סיפורי הגן ובהם "הרקדן" ו"גן הבדידות". אין הם משתווים באיכויותיהם ל"המקום הריק", אך הם מרחיבים אותו. האבלות נוגעת לא רק למוות הפיסי אלא גם לנעורים שחלפו ולחלומות שעברו מן העולם. ובאין חלומות, אין חיים ראויים לשמם.

הגן, מקום לשעשועים, להחלפת כוח ולמנוחה, הוא אצל הנדל מלכודת של בדידות ומוות. אפילו הוורדים הגדלים בחצר ביתה של אישה ערירית, מבשרים מוות. מי ששתל אותם נקטף מזמן, ובפריחתם מסתמל היעדרו. המספרת מתחקה אחר הנעדר בלי משים, היא רק יצאה בהיחבא לקטוף ורדים לחברתה האורחת. בלי משים היא מתוודעת אל האיש היושב על ספסל בגן ושומר על המקום, שבו נהגה לשבת אשתו המנוחה; אל האישה המפזמת לעצמה על אובדן החלום; ואל האיש שאינו חדל לרקוד.

הנדל בוראת גן לנעדרים הללו במשיחות מכחול דקות ורגישות, ונותנת להם קול ודמות. במקום תחינה שפונה לעולם אדיש, היא פונה לעפר, במילותיו של אלתרמן: "אל תשכח, אל תשכח–נא, עפר העולם / את רגלי האדם שדרכו עליך". מעבר לתוגת המוות על יחידים בוקעת מסיפוריה זעקה חרישית על כליה המתרגשת על מקום וארץ. "בוודאי, יש צעקה בעולם", אומרת לעצמה המספרת בסיפור המופתי, הראשון. והצעקה הזאת מלווה את הקוראים כאזהרה וכתוכחה, כנבואת לב מרה.