גם גרמנים סבלו

גרמנים שנעקרו או עקרו משלזיה הגרמנית שהפכה אחרי המלחמה לחלק מפולין, חזרו לארצם כפליטים חסרי כל ששכניהם ובני עמם הגרמנים התעללו בהם

"עקירה " מאת כריסטוף היין . עברית גלעד גנבר. ספרית פועלים 304 עמ"

סבלם של גרמנים בתקופת מלחמת העולם השניה ואחריה, נושא שהיה טאבו במשך שנים רבות   בגרמניה,  זוכה באחרונה לביטוי נרחב בדיון הציבורי ובסיפורת.  עכשיו תובעים גם הגרמנים הכרה בסאת הסבל שלהם.  הם מזכירים לעולם שאלפי אזרחים גרמנים נפגעו בהפצצות בנות הברית ואלפים אחרים היו קורבנות גירוש ברוטלי ממחוזות הולדתם.  עם המגורשים הגרמנים נמנו גם הסופר כריסטוף היין ומשפחתו, שהתיישבו במזרח גרמניה. העקירה  היא טראומה שמלווה אותו כל חייו, אמר  כריסטוף היין בראיון עיתונאי. "אני מרגיש ותמיד ארגיש לא שייך, בן בלי בית ומולדת".

גיבור ספרו של היין, ברנהרד האבר, נולד  בעיר ברסלאו בגרמניה.  אחרי מלחמת העולם השניה היתה ברסלאו הגרמנית לוורוצלב הפולנית וסופחה לפולין  יחד עם אזורי שלזיה העילית ושטחים גרמניים אחרים. ברנהרד בן העשר  ומשפחתו אמנם לא גורשו מוורוצלב, אך חייהם היו  בלתי נסבלים שם. הם התיישבו בגרמניה המזרחית, דד"ר לשעבר.  אולם  בעיירה הקטנה גולדנברג בדד"ר איש אינו שש לבואם. תושבי העיירה, הנאלצים לחלוק את דירותיהם עם העקורים, מנאצים אותם בלבם . חבריו לספסל הלימודים של ברנהרד מתנכלים לו ומתרחקים ממנו משום שהיה זר ובא" מאיזו גרמניה שלא הייתה גרמניה שלנו. " (עמ" 26) , ועל כן נחות ומועד להתעללות. 

אביו של ברנהרד הוא בעל מקצוע נדרש בעיירה – נגר, אך מי רוצה לקנות רהיטים אצל "פולאק", כפי שקראו בלעג לעקורים גרמנים מפולין, שם התנכלו להם בשל גרמניותם. חייהם החדשים של בני משפחת האבר בעיירה הגרמנית מתחילים בשורה של  אירועים אלימים ובהם הם רצח הכלב האהוב של ברנהרד ושריפת הנגרייה של אביו. האלימות והאכזריות של בני העיירה המזרח-גרמנית כלפי ברנהרד האבר ואביו  מגיעות לשיאן בהמשך הרומן. המיומנות הבאנאלית שמפגינים  רשויות העיר ותושביה בהכחשת כל פשע ותועבה היא  נדבך נוסף באכזריות הזאת. ברנהרד האבר אינו שוכח ואינו סולח. הנקמה היא גאולתו. מתוך תאוות נקם ובצע הוא הופך לאדם-לכל-עת: תחילה משתף פעולה עם פעילי מפלגה קומוניסטים , אחר כך בחתרנות נגדם, ולבסוף, אחרי קריסת הקומוניזם – בחבירה צינית לשיטה הקפיטליסטית.  

 חמישה  מבני העיירה הוותיקים  מגוללים את הסיפור הזה בגוף ראשון.  הבחירה של היין לכתוב  מתוך "תודעת האויב" – הגרמנים הוותיקים בעיירה –  מכתיבה במידה רבה גם עמדה  וגם סגנון כתיבה . זו עמדה שאינה שופטת ואינה מאשימה במישרין.  סגנון הכתיבה הוא ענייני, כחוש במתכוון בתיאורי דרמות, ורגיש לגוני יומיום אפורים.

מתוך אפרוריותה של עיירה גרמנית שכוחת אל מצליח היין לבטא את אחת החוויות האוניברסליות ביותר במאה העשרים מרובת האסונות והעוולות. שום עוול לא תוקן בה באמת, אלא הוחלף  בעוול אחר. שהרי את בתיהם של המגורשים הגרמנים בשטחים שסופחו לפולין, איכלסו עקורים פולנים , שמחוזות הולדתם סופחו לברה"מ. הורי נמנו עם העקורים הפולנים הללו. הם נעקרו מבתיהם ומעריהם במזרח פולין ונפגשו בשלזיה העילית. אחרי שנישאו התגוררו בבית שדייריו הקודמים היו גרמנים  – הבית שבו נולדתי אני . הריהוט הכבד והמהודר  שהותירו בו דייריו הקודמים, במיוחד שעון הקוקיה, חקוקים בזיכרוני עד היום. והרי בבית הזה יכלו להיוולד, שנים לפני,   בני ההיינים וההאברים.  

חלק זה של אירופה  ידע כמה מן הטרנספרים ההמוניים והאכזריים ביותר במאה ה- 20. הם מספיחיה של מלחמת העולם השניה,שלא הסתיימה באמת ב 1945. היא אסון שעוד אין לו תאריך תפוגה; הוא התרחש בזמן עבר לא גמור ונמשך אל הווה לא פתור.  זיכרון המלחמה  הוא עדיין זירת מאבק פוליטי ותרבותי בין מנשלים למנושלים, בין קורבנות לאשמים וביניהם לבין השחקנים החדשים בזירה: אשמים גרמנים, שהיו גם קורבנות.

"עקירה" הוא ספר מטריד ומעורר מחשבה. ספרית פועלים ראויה לתודה על הבחירה הנועזת והמשובחת.