חוק נגד "פחד"

מירי פז

חוק נגד "פחד" 

18.1.2008

התביעה בקרקוב מזדעקת מן הסערה התקשורתית שמעורר ספרו של החוקר יאן טומש גרוס  ומתכנסת בבהילות כדי לבחון אם תוכנו מהווה פגיעה בשמה הטוב ובכבודה של האומה הפולנית. לכשתקרא ותבחן את הספר תחליט התביעה אם יש מקום להעמיד לדין את המחבר והמו"ל על פי חוק חדש יחסית בפולין, שכמו "הונדס" במיוחד לנשוא הסערה הנוכחית: הספר "פחד:  אנטישמיות בפולין אחרי אושוויץ" מאת החוקר האמריקאי ממוצא פולני יהודי יאן טומש גרוס. סעיף בחוק זה אוסר "השמצה של האומה הפולנית בגין ארגון, אחריות או שותפות בפשעים שביצעו הנאצים או הקומוניסטים" וקובע עונש מאסר מרבי של שלוש שנות מאסר ל"משמיצים"; במקרה זה – המחבר  י.ט. גרוס, פרופסור באוניברסיטת פרינסטון, שאין זו הסערה הראשונה שכתביו מחוללים בפולין  והוצאת "זנאק" רבת המוניטין, המוציאה לאור את יצירותיהם של גדולי הספרות הפולנית בעבר ובהווה.

גרוס ויז"י אילג, העורך הראשי בהוצאת "זנאק", אינם חוששים מהעמדה לדין. משפט הלא יזמן לעדים ולעדויות להישמע ולעורר דיון מכאיב ונוקב בפשעים פולניים דווקא. זה לא מה שפולנים רבים, המתייראים כל כך מהכתמת שמם הטוב,  מאחלים לעצמם. הם יחזרו לעשתונותיהם וייווכחו שוב שחבלי הדמוקרטיה מייסרים למרות המאמצים הכנים להתנער מתסמונות נושנות של העריצות הקומוניסטית.

גרוס ו"זנאק" לא יועמדו לדין.  הסערה סביב "פחד" תתרום בוודאי להיקף המכירות של הספר.  צפוי אולי דיון מחודש בחוק "המהונדס" שכבר עורר מחאות של פובליציסטים ומשפטנים, כשהתקבל לפני כשנתיים. הוא  אחד מפירות הבאושים שהותיר אחריו  השלטון הימני-שמרני  הקודם בראשות התאומים לך וירוסלב קצ"ינסקי, המכונים בפולין "קאצ"ורי" (ברווזונים בפולנית). 

לאחרונה הופעל חוק דומה בטורקיה, שם הואשם  חתן פרס נובל לספרות אורחן פאמוק ב"השמצה" (קרי: כתיבה על טבח הארמנים, למשל).  מחאות של אנשי רוח מרחבי העולם מנעו את גירושו של פאמוק.  טורקיה עדיין מתאמצת להיכנס לאיחוד האירופי.  פולין, לעומת זאת,  חברה באיחוד מ- 2004 , אך עדיין מקרטעת בין הדמוקרטיה החדשה לבין ספיחי הטוטליטריות הקומוניסטית השנואה. במגמתה לחזק מגמות פטריוטיות לאומיות  בציבור הציבה ממשלת קצ"ינסקי את הקומוניזם כחזות כל הרוע. הדרך היחידה להגן על שמה הטוב של פולין היא לתלות  כל פשע פולני בקומוניזם. מכאן ניסוח החוק המהולל, המסיר כל זיקה בין קומוניזם לפולניות; המתנער משותפותו ומאחריותו של העם הפולני מפשעי  הקומוניזם, כאילו השלטון הקומוניסטי על מנגנוניו לא היה פולני.. 

גרוס מזים הנחה או משאלת לב זו.  ספרו " פחד"  עוסק בפשעים של פולנים נגד יהודים בתקופת שלאחר מלחמת העולם השניה – אחרי שהנאצים הובסו ונסוגו ולפני שהשלטון הקומוניסטי התייצב בפולין. עד 1947 שלטה בפולין  ממשלת אחדות לאומית זמנית. גרוס אינו ממיין פולנים רוצחי היהודים על פי השתייכות מפלגתית. היו בהם מבצעי פוגרומים מאורגנים, כנופיות ביריונים חמושות וגם ביריונים מטעם עצמם שתקפו יהודים – מי בנשק חם ומי באלות ובאבנים. כולם היו פולנים.

הרצח  שלאחר הרצח

"פחד" הוא תיאור אכזרי של הרצח  שלאחר הרצח: רצח יהודים בידי פולנים מייד אחרי  השואה.   ניצולי השואה, חבולים בגופם ובנפשם, חוזרים לעריהם בתקווה שאחרי המלחמה לא יהיה עוד הרג, אך שכניהם הפולנים, שהשתלטו בינתיים על בתיהם ועל רכושם, מקדמים את פניהם באלות ומכים בהם עד מוות. פולנים חשו בושה על מעשיהם, טוען  גרוס. הם רצו לקבור את העדויות ולשכוח. אבל כמה מן העדים נותרו, לחרדתם, בחיים.  צריך היה להרוג את העדים. פולנים פחדו לא ממה שיהודים עשו או יכלו לעשות להם, אלא ממה שהם, הפולנים, עשו ליהודים, מדגיש גרוס ומונה בפירוט עשרות התקפות של פולנים – אזרחים, חיילים ושוטרים – על יהודים אחרי מלחמת העולם השניה. על פי הערכתו החדשה של גרוס מספר קורבנות הפוגרום בקלצה ב-1946 הוא  80 – פי שניים מן ההערכה המקובלת עד עתה. גרוס גם מפריך את גרסת הפרובוקציה  של המשטרה החשאית הסובייטית כיוזמת ומתסיסה לפוגרום בקילצה, גירסה   ששימשה במשך שנים הן את השלטון והן רבים בציבור הפולני כדי להתנער מאחריות לטבח  יהודי קילצה. היו, עם זאת, פולנים שגינו את הפוגרום בקילצה בגילוי דעת פומבי, ביניהם  ולדיסלב ברטושבסקי, לוחם זכויות אדם נמרץ שגם סייע בהצלת חייהם של כ-4000 יהודים בתקופת השואה (והיה שר החוץ בממשלה הדמוקרטית הראשונה ).  

 

יותר מ-500 קוראי "גזטה ויבורצ"ה", החשוב בעיתוני פולין, הגיבו על כמה כתבות שפורסמו בעתון בסוף   השבוע  על "פחד" בגירסתו הפולנית. הגירסה האנגלית ראתה אור במאי 2006 בהוצאת רנדום האוז וקצרה שבחים רבים בארה"ב. גרוס עצמו תרגם –  למעשה כתבה מחדש – את הספר בפולנית  בהתאמה לקורא הפולני. הרושם הראשוני והשטחי מקריאת פרק אחד בפולנית הוא ש"פחד" הפולני תקיף ונחרץ יותר מקודמו האנגלי. גרוס נוגע בעצביהם החשופים של הפולנים ומתכוון בבירור לעורר תגובה קיצונית. הוא משתמש למשל בביטוי "קתו-אנדציה" – צירוף של קתוליות ואנדציה – התנועה הלאומנית הפולנית שהייתה אחראית יותר מכל לביטויי האנטישמיות בפולין עד מלחמת העולם השניה. אין ספק שהביטוי פוגע בציבור הקתולי הנאור, שחלקו פעיל מאוד בדיאלוג הפיוס הפולני-יהודי (ולאחרונה גם המוסלמי). כך, למשל, היה כתב העת "זנאק" שיצא בהוצאת "זנאק" – המו"ל של "פחד" – במה מתקדמת ונועזת במיוחד לדיון ביחסי פולנים-יהודים והיחיד שהקדיש ב-1983 גליון מיוחד לנושא, שהיה אז בבחינת טאבו בפולין.

לא רק במקרה הפוגרום בקילצה גוייסה גירסת ההסתה בידי השלטונות ובידי חוגי אקדמיה מסוימים כמפלט מאחריות הפולנים לפשעיהם. אם בקילצה היו המסיתים סובייטים, הרי  במקרה הטבח בידוובנה ב-1941 – כשתושבי העיירה התעללו בשכניהם היהודים ושרפו מאות מהם באסם תבואה – המסיתים היו גרמנים. הפולנים המסכנים אינם אחראים לפשע; הם "רק"  הוסתו בידי הכובשים הנאצים. אנתרופולוגית התרבות המבריקה פרופ" יואנה טוקרסקה-באקיר מאוניברסיטת וארשה מגדירה את התופעה "פסיכוזה קיבוצית פולנית : אובססיה של אי-אשמה."

הפטריוטים והמלקים

"פחד" כתוב באותה תנופה נועזת ועזת רגש המאפיינת  את סגנונו של גרוס גם בספרו על הטבח בידוובנה "שכנים" שעורר בשנת 2000 את חשבון הנפש – לא הראשון,  אך  הנוקב ביותר עד כה של הפולנים עם עברם. הדיון בספר הניב כ-500 מאמרים בעיתונות ואין ספור ויכוחים פומביים. הוא נמשך מעל דפי העתונות כמעט חמש שנים, כמעט עד עליית הימין השמרני לשלטון. הוא גלש מן האקדמיה אל כל שדרות האוכלוסיה ןפילג הן את הציבור והן את האקדמיה לשני מחנות: ה"פטריוטים" המכחישים והמשתיקים מזה ו"המלקים" – חוגי אליטה שביקשו  לבוא חשבון עם העבר, מזה.

טענות שנכתבו ונשמעו ב-2000 נגד "שכנים" חוזרות על עצמן גם נגד "פחד":  המתקפות (עוד תרגיל מניפולטיבי של גרוס שנועד להכתים את  הפולנים) ההתמקחויות  (פולנים לא רצחו כל כך הרבה יהודים; גרוס מגזים)  ההצטדקויות (אבל הפולנים  רק התכוונו להחזיק ברכוש של יהודים, לא לרצוח ). אפשר להבין ללבה של יואנה טוקרסקה-באקיר הכותבת  ב"גזטה ויבורצ"ה", (13.1), החשוב בעיתוני פולין, כי בימים אלה היתה מעדיפה להיות מחוץ לגבולות פולין; תגובת הפולנים על הספר מאיימת  ומטרידה לא פחות מן הגילויים בו, שאינם חדשים לה. 

מה מניע את יאן גרוס? passion ,  ו- obsession  – בוודאי.  אולם אלה מניעיה של כל יצירה. האם הוא רואה עצמו כאלטר-אגו של הנפש הפולנית אחוזת פחדי האשמה? לפחות קצת ממניעיו של גרוס טמונים בביוגרפיה שלו. הוא נולד וגדל בפולין לאב יהודי ולאם פולניה. הוא השתתף במרד הסטודנטים ב-1968 והיה עד למסע הרדיפות האנטישמי הנודע לשמצה שארגן השלטון הקומוניסטי בעקבות מלחמת ששת הימים.  מסע הרדיפות ה"אנטי-ציוני"  ב-1967-68 גרם לעזיבתם של רוב היהודים את פולין. גרוס, שלא היה קורבן ישיר של גל האנטישמיות,  עשה ועושה חיל בארה"ב. התמקדותו בחקר הפרקים הכאובים ביותר ביחסי פולנים-יהודים היא חלק ממסע זהות אישי והיא חשבון עם מולדת אבודה.  הלהט המשוקע בספריו גורם לקורא לבלוע אותם בנשימה עצורה או לעצור את נשימתו מאי יכולת הכלה. אך דווקא הלהט הרגשי של גרוס הוא המקומם עליו היסטוריונים, במיוחד דקדקנים, במיוחד אלה הסובלים מעודף זהירות, קונפורמיזם וצחיחות. הם אינם סולחים לו על אי הקפדה על מספרים ועל "גישה חדשה למקורות." יש שאינם סולחים על כך שבספר אחד מחולל סערה בעוד מפעל חייהם המדוקדק לא הניד שערה. "אשמתו" של גרוס, כותבת יואנה טוקרסקה-באקיר היא בכנות המוחלטת שלו, המאתגרת כל כך את הסטנדרטים של כתיבת ההיסטוריה בפולין.

לזכור או לקבור?

לסערה שמעורר עכשיו "פחד" בגירסתו הפולנית קדמה בקיץ 2006 סערונת , כמעט מייד אחרי שהספר ראה אור בגירסתו האנגלית  בארה"ב.  אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, פירסם סקירה מהללת ב""וושינגטון פוסט", שהציתה אש קטנה בפולין. ראשון המגיבים היה אדם מיכניק, עורך "גזטה ויבורצ"ה" וידיד נעורים של גרוס. מי שמאשים את הפולנים באנטישמיות, חוטא לאמת ואינו יודע מה הוא שח, כתב מיכניק. ("זהו עונג  לא להסכים עם חבר טוב וחכם," העיר אז גרוס).  כותרות השבועונים היו דומות: "האם "פחד" יעורר פחד בפולין?" "העוד יהיו זעקה ופחד?"

ב-4 ביולי 2006 התקיים בקילצה טכס זיכרון ממלכתי לקורבנות הפוגרום. הפוגרום בקילצה החל כעלילת דם: נער פולני נעדר מביתו ולהוריו נמסר כי נחטף בידי יהודים למטרות פולחן דתי. בטכס נכחה משלחת נכבדים: נציג ממשלת פולין, נציגי יהדות ארה"ב, רבנים וכומר. שגרירנו בפולין דוד פלג סרב ללחוץ את ידו של נציג ממשלת פולין בטקס: שר החינוך   רומן גיטריך,  מנהיג מפלגת הימין  "ליגת המשפחות הפולניות" שהצטרפה לא מכבר לקואליציה הממשלתית בראשות לך קצ"ינסקי. גטריך היה בעבר מנהיג תנועת נוער ניאו-נאצית. 

באותו יום, 4 ביולי 2006, השתתף  י.ט.  גרוס, שהגיע מארה"ב, באחד מאירועי פסטיבל התרבות היהודית. גרוס קרא  פרק מתוך "פחד" במסגרת דיון פומבי נערך בפני קהל רב בבית כנסת שהוסב לאולם מופעים בקז"ימייז", הרובע היהודי לשעבר. גבר בשנות הארבעים, שהיה בקהל, ביקש את רשות הדיבור והעיר כי "אין להכחיש שבאותם ימים ילדים קתולים נעלמו בפולין" כלומר, הועלמו ידי יהודים.  מסתבר שגם באלף השלישי עדיין יש בפולין מי שמאמין בעלילת הדם על יהודים הרוצחים ילדים כדי לאפות מדמם מצות.

אף שמעטים בפולין הספקיו לקרוא אז  את פחד  של גרוס באנגלית , מיהרו מומחים אחדים להגיב עליו, וביניהם  ההיסטוריון אנדז"י פאצ"קובסקי , חבר מועצת המכון לזיכרון לאומי. "גרוס מגזים. הוא מפתח תזה רגשית, וכדרכו דבק בה בכל מחיר. זהו פובליציסט המשחק ברגשות ולא היסטוריון הגון." פסק פאצ"קובסקי בראיון לשבועון "פשקרוי"  .

פאצ"קובסקי  מיחזר למעשה טיעונים שכבר השמיע במהלך הוויכוח על ידוובנה, והוסיף אבחנה מעוררת תמיהה בלשון המעטה, בסיווג שיטות רצח של פולנים. "את הדגם המציאו הגרמנים. הם הוליכו יהודים לבית הכנסת בביאליסטוק ושם שרפו אותם חיים. לפולנים אין זכות יוצרים על שיטת רצח זו." באבחנתו הדקיקה רושם פאצ"קובסקי אמצאה חדשה ברפרטואר העשיר של ההצטדקויות, התירוצים והמיגננות המשמש  את המתנערים מאחריות לפשע. ניתן להבין מדבריו כי רוצחים פולנים לא ניחנו בכושר המצאה מיוחד: הם לא המציאו את שיטות הרצח; "בסך הכול" למדו ושיננו היטב את מה שלמדו מן הגרמנים.

רצח יהודים:  צדק בידי העם

אבל היו רוצחים פולנים שלא נזקקו לשעור גרמני ברצח.   "בחוגים מסוימים של החברה הפולנית הרג יהודים לא נחשב פשע אלא מעשה של "צדק בידי העם," כותב ההיסטוריון פיוטר ורובל Piotr Wrobel מאוניברסיטת טורונטו בביקורת על פחד ב"גזטה ויבורצ"ה"( 29.7.06   ) ומחזק  את טיעוניו של גרוס בניתוח התופעות האנטישמיות שרווחו בחברה הפולנית אחרי מלחמת העולם השניה. ורובל אינו מסכים עם גרוס בכול. לדעתו גרוס לא העריך נכונה את עוצמת סטריאוטיפ ה"יודו-קומונה" שרווח בחברה הפולנית, ועם זאת הוא מסכם :"הלוואי ויכולתי לכתוב ספר כזה בעצמי." [שם].

בקיץ 2006 לא פתח ספרו החדש של גרוס דיון חדש בעבר הפולני-יהודי, אך התגובות עליו סימנו איזו תפנית בכיוון הרוח.  חוגי הימין יצאו במתקפותיהם הצפויות בנוסח "הזיופים החדשים של גרוס" "מניפולציות בעובדות" וכו" ( "נאש דז"יניק" – "היומון שלנו" 26.8.06. ).  דבריה של ההיסטוריונית בוז"נה שיינוק Bożena Szaynok מאוניברסיטת ורוצלב,  שערכה מחקר על הפוגרום בקילצה, היו פחות צפויים.  "גרוס מתעלם מכך שהן פולנים והן יהודים יצאו ניזוקים ממלחמת העולם השניה," כותבת בוז"נה שיינוק במאמרה הפחד מפני פחד  בשבועון "ופרוסט" המקוון (4).  היא גם חולקת על הערכותיו של גרוס לפיהם פולנים רצחו יהודים בעיקר כדי לגזול את רכושם . גרוס טועה, קובעת בוז"נה  שיינוק במאמרה. "רק" ב- 11 מתוך 30 מתקפות של פולנים על יהודים בשנת 1945 המניע היה שוד; 14 מתקפות היו, "תוצאות התעמולה הנאצית," כדבריה.  שוב מוטלת האחריות העיקרית על הגרמנים, ושוב נכרך גורל היהודים בגורל הפולנים בהקבלה מדומה.

על רוב המאמרים שפורסמו בקיץ 2006 בעקבות פחד מעיב חסר מזדקר ומעיק: כמעט איש לא התייחס לפשע . מעטים הביעו חמלה כלפי הקורבנות. מעטים עוד יותר גינו את הפושעים.

אינסטרומנטליזציה של ידידות

השאלות היחידות שמציג העיתונאי מרצין פאביאנסקי   Fabjański Marcin לעצמו ולקוראיו הן: "כיצד תצטייר בעיני האמריקאי הממוצע דמותו של הפולני בתקופת מלחמת העולם השניה – גיבור הלוחם נגד הנאצים או נבל המתפקע מצחוק למראה רצח של יהודי? האם גרוס יצטייר בעיני הפולני הממוצע כטורף פולנים או יעורר ויכוח לאומי נוסף , שבו רגשות ייחשבו יותר מטיעוני ההיסטוריונים?"  ( Przekroj 29.06.2006 )

השאלה הראשונה היא אינסטרומנטלית. פאביאנסקי אינו שואל כיצד ייראה הפולני בעיני עצמו, אלא מה יהיה דימויו באמריקה. "פולני ממוצע" אינו פוחד פן יימנה עם הרוצחים; הוא דואג לעתיד יחסיה של פולין עם אמריקה , שיחרצו , לדעתו, את עתיד הכלכלה והמשק בפולין ואת מעמדה בזירה הפוליטית בעולם . 

 

"פולני ממוצע" מפנים את המדיניות המוצהרת והבלתי מוצהרת של ממשלתו ומודע לפער בין שתיהן . המדיניות המוצהרת היא: בפולין אין מקום לאנטישמיות  (כדברי הנשיא לשעבר קצ"ינסקי בביקורו בישראל ב-2006 ובהזדמנויות אחרות).  הזמנת  הרב מיכאל שודריך, שהותקף בידי בריון ברחוב בווארשה  ללשכת הנשיא  לשם הבעת צער – הכול במחווה מתועדת ומצולמת – היא עוד מפגן של מדיניות הצהרתית .

 

מדיניות לא מוצהרת, לעומת זאת,  היא  היתר להסתה אנטישמית באמצעות חומרי תועבה שמפיצים חוגים קתוליים חשוכים וחוגי ימין קיצוני  או תמיכה ב"רדיו מריה" האנטישמי. 

בשאלה השניה  של העיתונאי פאביאנסקי מוטמעת עמדתו של הכותב לפיה רגשות במסגרת דיון ציבורי הם עניין מגונה, או לפחות, נחות, לעומת   "טיעוני ההיסטוריונים". פאביאנסקי ממעיט, כמובן, בהערכתו את ההיסטוריונים; היסטוריונים אינם פטורים מרגשות. 

יש משהו מטריד בגישה  הזאת לרגשות. כלום אין החרם על רגשות היתר להסב את המבט מסבל, מאכזריות ומעוול –   להרוג את החמלה? האם אינה עוד שיטת איטום יעילה במלחמת מגן  על מה שאי אפשר להגן עליו – רצח למטרות שוד וגזל, או רצח "רק"  מתוך שנאה נרכשת? 

*

סוף