הפינה של נעמי סופרת ועיתונאית
מדי ערב, אם הזמן מאפשר לי, אני נוהגת לקרוא את הניו יורק טיימס ברשת. בעיקר את מדורי התרבות עם דגש על מוסף הספרים המיתולוגי של מהדורת יום ראשון. איכשהו נדמה לי שזה מחבר אותי למרכזה של התרבות בעולם, לסנטרום של הפופיק. ההצגות, הקונצרטים, תערוכות וכמובן המסעדות המדהימות והספרים החדשים שיוצאים ממש מדי יום ביומו. מעורר קנאה ממש. מאז שהוט לקחו לי את דויד לטרמן, זה הכי קרוב ללהיות שם.
אבל איכשהו הערב, לא ברור לי כלל מדוע, קראתי את העיתון ממש בעיון, עד לעמודים האחרונים ולמודעות על נישואין חדשים. אולי כי זה היה שבוע כל כך מחורבן עם יום הזיכרון לרצח רבין וכל מה שנלווה אליו, חיפשתי לברוח קצת לעולמות אחרים.
וכך, עם כוס היין ביד והסיגריה (מותר עוד להגיד סיגריה?) חיטטתי לי בחייהם הפרטיים של אנשים זרים. ג"ף גרין, בן 51 , עשיר וכנראה סלב, חי בברלי הילס בלוס אנג"לס, אבל אל דאגה יש לו בית גם במליבו ויכטה אדירה, נשא לאישה את מאי צ"ה צ"אן, בת 32 מניו יורק, גם היא איך לומר, די מסודרת בחיים. אבל לא זה מה שמשך את תשומת ליבי.
פתאום בהביטי על הכתבה הזאת ועל כל שאר מודעות הנישואין, קלטתי שלא הכל שחור, שיש תקווה ובעולם של היום ישנן גם נקודות לא מעטות של אור. ג"ף ומאי צ"ה הם כמובן זוג מעורב, הוא לבן, אולי אפילו יהודי, והיא יוצאת מדינה באסיה. נו, תגידו, אז מה? אחריהם הופיעה מודעת נישואין נוספת של שרה ווילט וג"רי צ"אנג, גם הם זוג מעורב – הפעם האישה לבנה והגבר יוצא אסיה. והמודעה שבאה אחריהם כבר פרסמה נישואין של של שני גברים זה לזה וכך הלאה. וחשבתי לי שזו באמת הרב – תרבותיות במיטבה ובמלוא הדרה.
תחשבו רגע, לפני עשרים ואפילו עשר שנים הדברים הללו היו כה נדירים, פריקיים כמעט, והנה עכשיו בכל העמוד האישי הזה לא נמצא אפילו זוג אחד "מסורתי", ווספי, מעין ברבי וקן כאלה, צפויים ומשעממים. וזו באמת סיבה למסיבה.
עכשיו נותר רק לשאול מתי סוף סוף הפתיחות הזאת תגיע גם אלינו.
יש מי שיגידו שזו אמריקה בשיאה, שהרי כל החבר"ה האלה לא רואים את עצמם כיהודים, שחורים, אסיאתים והומואים אלא כאמריקאים.
אני למשל, רונן, הייתי אומרת שזו האנושות במיטבה. אבל למרבה הצער אלה עדיין רק איים קטנים ומבודדים. אפילו באמריקה, במערב התיכון ובדרום, זה עוד חלום רחוק מן הבחינה הזאת הדברים דומים יותר לאיצטדיון טדי